הוא היה גיבור: בר כוכבא ול"ג בעומר

אגב, מאז המרד הפסיקו הרומאים לכנות את ארצנו "יהודה" והיא הפכה ברשומותיהם ל"סוריה-פלשתינה", על-שם גויי הים, הפלישתים, שפלשו לכאן פעם מזמן. באמצעות מחיקת שמן של ירושלים ויהודה, חשב הקיסר להרגיע אצל היהודים את שאיפתם לשוב לציון ולחדש בה ימיהם. מה הקשר בין הפלישתים לבין הפלשתינים היום? אין קשר לאומי, אבל בשני המקרים ביקשו זרים לנשל את העם היהודי מאדמתו. לא לחינם דבקים ערביי ארץ ישראל בשם שהעניקה האימפריה הרומית לארץ ישראל. המוטיבציה הפוליטית דומה... הנה, למשל, פרט היסטורי שכדאי לאובמה להכיר: מאז כניסת דוד ליְבוּס והפיכת ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת אי-שם במאה העשירית לפנה"ס, הייתה הפגיעה בירושלים מקור לתסיסה חברתית, דתית ומדינית מצד העם היהודי, ומקור למרידות ופעולות צבאיות. כדאי לחזור על הראשונות: ללא ירושלים לא הייתה ציונות, ולא חזרה לציון, ולא מדינת ישראל. גם בר כוכבא ובני דורו אחזו באמונה זו. רומא התעסקה באותה תקופה במאבקים לא קלים מול אויבתה המזרחית, הממלכה הפרתית ששכנה מצפון-מזרח לנו, ועם שבטים ברברים באירופה, והייתה תקווה לקבל אוטונומיה יהודית שתשיב חלק מהזכויות המדיניות והדתיות שאבדו ליהודים בעקבו של המרד הגדול שהביא לחורבן הבית, כשישים שנה קודם לכן. האם השאיפה לעצמאות ולריבונות שווה את האסון שאירע בעקבות המרד? כנראה שבר כוכבא וגם חכמי דורו העריכו שיש סיכוי להצליח, ובכל מקרה, האוכלוסיה היהודית השתקמה והוסיפה להתקיים בארץ ישראל גם אחרי המרד, עד למאה השביעית, שאז הגיע הכיבוש המוסלמי, שהיה "סובלני" לעילא ואילץ את היהודים או להתאסלם או להגר מכאן. אגב, לא מן הנמנע שחלק מהפלשתינים השורשיים (לא אלה שהגיע לכאן בעקבות העליות הציונית מהמרחב הערבי, בבקשם אחר עבודה אצל היהודים) הם צאצאיהם הישירים של אותם יהודים שבחרו לדבוק בארץ ולא לגלות, ואז אולצו להתאסלם (קיימים מחקרים מעניינים בנושא). בכל אופן, הצלחתו של בר כוכבא בתחילה הייתה צבאית ומדינית. הוא השמיד לרומא כמה וכמה לגיונות וחילות עזר, והכריז על עצמאות בחלק מארץ ישראל.

האם הייתה כאן נשימת חירות אחרונה לפני הצלילה הגדולה אל עומק הגלות? ייתכן. עובדה היא שעם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא לדגם לחיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל, למחוק את חרפת הגלות ולהשיב מלחמה שערה. האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו, מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא? באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה, שכן מי לנו גדול כרבי עקיבא שהכריז עליו "זהו מלך המשיח". משיח? אנחנו הרי לא מתארים משיח כמצביא או כנשיא, כלומר שליט מדיני, מה גם שהוא לא ענה בדיוק על הכללים הדתיים הידועים. חכמים מספרים שלפני הקרב היו לוחמי בר כוכבא נושאים תפילה מעניינת: "לא תסעד ולא תכסוף", לאמור: אלהים, אנא ממך, אל תעזור ואל תפריע. במילים אחרות: נסתדר כבר בעצמנו. נו, לא בדיוק תפילה דתית טיפוסית. ובכל זאת, בר כוכבא הוכרז על-ידי ר' עקיבא כמשיח, והרמב"ם נסמך על הכרזה זו כדי ללמד שהמשיח אינו חייב להיות רב מג או רב חשוב, אלא אדם שיחלץ את העם משעבוד המלכויות לעצמאות מדינית. דווקא בר כוכבא מלמד אפוא כי גאולת העם עשויה להגיע גם מצד אלה שאינם אמונים על כלליה המחמירים של דת ישראל, למשל על-ידי הציונות הכללית ומנהיגיה. האם זאת הסיבה שזיכרון בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י?