ברוטוס איש כבוד, וכמוהו תומס פרידמן

תומס פרידמן הוא איש כבוד. הוא יודע כי ראש הממשלה נתניהו ביצע תפנית אידיאולוגית ומדינית, באמצו את הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", שאותו שיבחה מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון כצעד גדול לקראת שלום, אך עדיין טוען כי נתניהו מסוכן לשלום ולרווחת בני עמו כמו נהג שיכור. דמוניזציה של מנהיגי מדינות דמוקרטיות היא נוהג נפוץ באירן או בסומליה, אך נחשבת למעשה שלא ייעשה בעיתונות המערבית, ובוודאי לא כלפי בעלי ברית. כי תומס פרידמן הוא איש כבוד. הוא יודע היטב כי התמורה לסיוע הביטחוני האמריקני הניתן לישראל מוחזרת בשלמותה לתעשיות הביטחון והאירוספייס (התעופה והחלל) האמריקניות, בדמות האפשרות לבחון ולהעריך את מוצריהן בזירת השיווק הטובה בעולם מבחינתם - ישראל. הוא יודע כי כספי הסיוע הביטחוני, שכולו מיועד לרכישת נשק אמריקני, משולמים בארה"ב כמשכורות לעובדים מקומיים, אך עדיין יוצר זיקה סיבתית בין סיוע זה לבין האבטלה בארה"ב. תומס פרידמן הוא איש כבוד. הוא מודע לכל ההצעות שהציעה ישראל לפלשתינים מאז 1967 - אשר לעתים היו כה נועזות עד שהביאו להרמת גבה מצד קובעי מדיניות אמריקנים ולהרמת אקדח מצד מתנקש ישראלי - ולכך שבסופו של דבר כולן נדחו על-ידי מנהיגי הפלשתינים. עתה, בתסכולו העמוק מן המצב המתמשך זה 40 שנה, מטיל פרידמן את כל האשמה בכך על נתניהו. כי תומס פרידמן הוא איש כבוד, כמובן. אז מה השתבש? נראה כי הזוכה (פעמיים) בפרס פוליצר לקה בהתמכרות לכוח, בשיכרון השאיפה לא רק לדווח ולנתח את החדשות, אלא להשפיע עליהן וליצור אותן. התמכרות לכוח, כמו כל התמכרות, כרוכה בהינתקות מסוימת מאירועי המציאות, ועל כן "התאיידותם" של קרוב למיליון יהודים במקרה שימומש "פתרון פרידמן", קרי - חזרה של מדינת ישראל לגבולות שביתת הנשק של 1949, לא ממש מפריעה לו; כמו שלא הפריעה לו העובדה שנסיגת יהודים מרצועת עזה, "חיים או מתים" (כולל הקברים), אשר הוביל ראש הממשלה שרון, רק חיזקה את הקיצוניים בין הערבים והחמירה את ההפגזות הבלתי פוסקות לעבר יישובי הדרום. בסרטו של מייקל צ'ימינו "שנת הדרקון", אומר סגן סטנלי ווייט, בגילומו של מיקי רורק: "זה לא האלכוהול, ואלה לא הסמים שיורידו את אמריקה על ברכיה - זו התקשורת". רבים מנביאיה המודרניים של ארה"ב באו מהוליווד, וחלקם אכן נסקלו, הוחרמו, נצלבו. נראה כי הפעם הכעס מוצדק. תשובות למצבים מסובכים הן מורכבות מכדי לתמצת אותן למשפט אחד, אך מנתחי מערכות (שכותב שורות אלו נמנה עליהם) מנסים למיין את הבעיות ולזהות את מקורן, כדי שיוכלו להצביע לפני המנהלים (לעתים הם אפילו מקשיבים) על אלו מהן שניתן להתמודד עימן (Yes, we can...), ועל אלו שלא ניתנות לפתרון. הבעיה היא, כאמור, התמכרות במקרה של התמכרות התקשורת, התשובה היא: לא, אין סיכוי. אין זה ריאלי לצפות שאנשים אשר זה זמן רב מכורים לכוח שכזה מבלי לשאת באחריות לתוצאותיו יוכלו אי-פעם להשתקם. החדשות הטובות הן שהציבור, לעומת זאת, הופך חסין יותר כלפי התקשורת. באשר לבעיית העולם המוסלמי של מוסלמים מיליטנטים, המכורים לנרטיבים של ג'יהאד ורצח, לדיכוי החלש - בין אם נשים, ילדים או מיעוטים אתניים - ניתן אומנם לשקמם, אלא שמדובר בתהליך שיימשך לא שנתיים אלא מאה שנה. למרות זאת, קיימת תקווה מסוימת גם לטווח הקצר, שכן המוסלמים הצליחו במהלך מאות שנים של עליות ומורדות בהיסטוריה, לפתח מנגנונים של "תהדייה" ו"הודנה" המאפשרים להם להתמודד עם יריבים בעלי עליונות ולהסתגל למציאות מבלי לאבד מכבודם.

"שמיים ריקים מעל אפגניסטן"

הבעיה היא, שוב, התמכרות: הפעם התמכרותם של קובעי מדיניות הביטחון האמריקנים למצגות ולתרשימי זרימה ולניירת, במקום להשקיע את "מירב המאמצים" ביצירת אותה עליונות נדרשת בחדות ובמהירות. כפי שמסבירה לארה דאדחה במאמרה ""Empty skies over Afghanistan ("שמיים ריקים מעל אפגניסטן"), אסטרטגיה של "hearts and minds" קרי, ניסיונות לרכוש את ליבם של תושבי אפגניסטן על חשבון מאמץ מירבי להפגנת העוצמה של ארה"ב והדברת הטרור שם לא תצלח. היא מתריעה מפני האיוולת שברעיונות ובאסטרטגיות, וטוענת כי "זה רק עניין של זמן עד שהטליבאן יזהה את הרשפים ואת הטיסות מעל שמי המדינה כְּמה שהן באמת - איומי סרק". התוצאה לא תהיה ניצחון ולא רצון ב"הודנה". וכך, האשמת ישראל במצב זה נראית כעוד סימפטום של התמכרות. ככלל, ארה"ב היא אונייה טובעת, מוכת התמכרות לסמים, לחזון לטווח קצר, לתרבות הסלבס, ליחסי ציבור ולתקשורת. זוהי אונייה מפוארת, חסרת תקדים ביופיה, בתרבותה המודרנית וברעיונותיה, אשר בנדיבותה נתנה סיוע והפיחה תקווה בכל כדור הארץ. ספינת טיטאנים זו אומנם שוקעת, אך עדיין לא טבעה, ועם כוח רצון ומנהיגות נכונים היא עשוייה להתאושש (ואנו מאוד מייחלים לכך), אך בשום פנים לא מחר ולא מחרתיים, כי אם בתהליך ארוך וכואב. ואילו ישראל מכורה לארה"ב - התמכרות שאינה בלי מחיר: הסיוע הביטחוני האמריקני עיוות את סדרי הקדימויות אצל מפקדים ופוליטיקאים כאחד. האם הסיוע אכן הכרחי לקיומה? כלל לא בטוח, אם נבחן את ההיסטוריה ונשים לב להישגי המדינה בעשרים שנות עצמאותה הראשונות, ובראשם - ניצחון מכריע בשלוש מלחמות הישרדות, שבהן נמנעה השמדתנו, וכל זאת למרות הטלת האמברגו האמריקני על ייצוא צבאי לישראל. אז הנה הגיע השינוי במדיניות האמריקנית, שמזכיר לנו כי אנו למעשה במצב של "התמכרות". מצב זה ניתן ורצוי לשנות, וכמה שיותר מהר.