יציאת מצרים השנייה שלא הייתה

היסטוריונים נעדרי חוש "אסתטי-היסטורי", כמו גם אנשים רבים מן השורה, רואים בשואה חלק טראגי אך מתקבל על הדעת, ולעתים אף הכרחי, בנרטיב ההיסטורי היהודי. והרי הביטוי הנהוג "משואה לתקומה", כמו משתמע ממנו: תקומה בזכות שואה. מדינתנו ניתנה לנו, גורס הנרטיב, על-ידי עולם אכול רחמים ואשמה, ולא הייתה דרך אחרת להשיגהּ. וכך, אף שמקץ מלחמה קשה או אירוע טראומטי אחר יהודים יודעים היטב להקים ועדות חקירה, לדרוש דין וחשבון ממנהיגיהם, למצוא מחדל או תעיה אם היו - על-אף כל זאת, מעולם לא הוקמה ועדת חקירה בעקבות האסון הנורא ביותר בתולדותינו, ולו בצורת בחינה היסטורית-עיונית. הרי בכל זאת הייתה בנמצא תנועה שהוקמה בידי מי שחזה את האסון - התנועה הציונית, שכל מטרתה הייתה מניעתו. האם לא ראוי שנשאל את מנהיגיה: מה הייתה דרככם? האם הוכחה כנכונה? האם ראיתם את האסון מגיע? לאן הוקצו מירב המשאבים ובמה הושקעו מרבית המאמצים? האמת היא פשוטה כפי שהיא כואבת: מי שבידם הופקד מפעלו של הרצל, התכחשו לתורתו ולתחזיותיו. במקום כינון מדינה הטיפו ל"דונם ועוד דונם". במקום יציאת מצרים הסתפקו באשרות עלייה. במקום מדיניות - בנייה. במקום תעמולה - שתיקה. הטרגדיה של כישלון יציאת מצרים השנייה היא שלא משה ואף לא מישהו מיורשיו הנהיג אותה, אלא מי שידידו של הרצל, ישראל זנגוויל, כינה בבוז "שתדלנים, נציגיה המתרפסים של היהדות בתקופת הגטו", אשר מכל בחינה מעשית עמדו מן הצד שעה שהתברר כי בריטניה הינה פרו-ערבית בתפיסתה, ושמדינה יהודית אינה כלולה בתוכניותיה. אילו רק דרשנו בתקיפות מדינה כבר ב-1918; ובמידת הצורך - תבענו ולחצנו; ובמידת הנדרש - איימנו; ואם לא היה בכך תועלת - אילו זעקנו לעולם והעמדנו את תדמיתה המצפונית של בריטניה בסכנה; ואם גם לא זה, אילו פגענו בנציגיה ובחייליה, למען יידעו אזרחי בריטניה שקרוביהם אינם בטוחים בארץ ישראל כל עוד יהודים הינם עבדים בארצם; אילו רק - כפי שאמנם הטיפו מי שהוקעו כ"קיצונים" ו"פאשיסטים" - היינו מציבים איזשהו משקל-נגד ללחץ הערבי, כך שהמנדטור הבריטי בשוקלו את המדיניות המיטבית עבור עצמו, היה יכול למנות איזשהם חסרונות באוריינטציה הערבית אל מול יתרונותיה הרבים, משהו מעין: "איננו יכולים להיענות לערבים משום שהיהודים יעוררו מהומה, תהיה מחאה, יהיו השלכות כלשהן". אך לא, היטב ידע אלביון, היהודים "מתונים" מכדי נקיטת פעולה של ממש. אולי חלקם יעשו רעש, אך יש ביניהם מי שירגיע את הרוחות עבורנו, אז מה התועלת להיענות לבקשותיהם הרפות ממילא, ולהסתכן באיבוד הברית עם הערבים, ובערעור מעמדה של בריטניה במזרח התיכון עתיר הנפט? כמובן, בסופו של דבר יהודים התעוררו אל המעש, והבריטים גורשו. הייתה דרושה לכך פרישה והסתכנות במלחמת אחים, אך הדבר נעשה. באיחור. כשישה מיליונים נרצחו. מטבע הדברים, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות אמפירית שהיה יכול להיות אחרת, שהכרזת העצמאות כעשור לפני 1948 הייתה הופכת את הגלגל. אך כשם שאינשטיין ידע שהוא צודק לפני שהדבר הוכח - משום שתפס בנימי הנפש את ה"היגיון" שבטבע, כך יכיר מי שהעובדות נחלתו כמו גם חוש היסטורי בריא, כי לא בזכות השואה הייתה תקומתנו. התקומה הייתה על-אף השואה, והשואה התאפשרה בגלל איחור התקומה. השואה היא תופעה דיס-הרמונית, א-היסטורית, עלבון קשה מנשוא לחוש האסתטיקה של המשקיף המעמיק, מנוגדת לתבונה הנסתרת שביסוד השתלשלות האירועים בעולמנו, ואין הכוונה לזוועותיה ולנוראותיה, אלא לעצם מהותה. היא לא הייתה אמורה להיות. משה לא זכה ללוות את עמו אל תוך הארץ המובטחת, והרצל לא זכה לראות לידת מדינת ישראל. כנראה עדיף כך. לא רק חלומו התגשם, גם סיוטו.

אדם בעל חמלה אמיתית היה הרצל. אף שמעצמו נחסך, יחסית, רשע האנטישמיות, לא היה בכך כדי למתן את הדאגה, והתסכול,והזעם והמחויבות לנוכח סבלות אחיו ואחיותיו. אדרבה, אולי דווקא ממערב אירופה צריך היה לבוא חוזה המדינה, מקום שבו יהודים היו משוחררים ומצליחים, ולא מן המזרח, שם הייתה האנטישמיות גלויה וממוסדת, כפי שלא יכול היה לצמוח מנהיג כמשה משורות העבדים האומללים, נעדרי החוש ממלכתי, המורגלים בהשפלה ובדיכוי. מתוסכל ונואש, חיפש הרצל נמרצות אחר פתרון לבעיה היהודית, עד שהשתעשע פעם ברעיון לקיים דו-קרב למוות מול אנטישמי ידוע על כבוד העם היהודי, ובלבד שהעולם יזדעזע ויתעורר. לבסוף הדבר היכה בו, והוא עצמו מעיד, אחוז התרגשות ויראה, כמי שחזו עיניו בסנה-בוער-ואינו-נאכל: "מצבים כאלה נקראו בלשון ימים מקדם: השראת שכינה" - או נבואה - ודברהּ: ציון! דרוש מאמץ מסוים ליהודי בהווה כדי להבין על שום מה ולמה כל ההתרגשות מרעיון פשוט שהיום אנו מקבלים כמובן מאליו. מדוע הרצל נתפס בזמנו כמהפכן המערער יסודות תבל; מדוע האדם הראשון שעליו בחן הרצל את רעיונו, חשד בכנות שידידו השתגע ואף הפנה אותו לרופא; מדוע הרעיון נראה כה קיצוני ומפתיע, עד שבחלוף השנים ניסה הרצל בעצמו, בסקרנות ותמיהה וללא הצלחה, להתחקות אחר הבשלתו במוחו, ולבסוף נכנע: "אני מעבד את הרעיון. לא, הרעיון מעבד אותי". ובסך-הכל מדובר ברעיון בלתי מקורי, מסורתי ועתיק ימים, כתב הרצל עצמו. אלא שבדיוק למסורת זו הפנו היהודים עורף תוך כוונה שלא להביט לאחור לעולם. העולם צעד קדימה, עם אמון בכוח התבונה, אל עתיד של נאורות ואחווה, והיהודים עימו, מלאי תקווה. לא היה זה עוד עולם רדוף שדים, אחוז אמונות תפלות, כבעבר. רק נותר להיאבק בכיסי ההתנגדות האחרונים של הבערות, מקומות שבהם אנשים עודם שבויים בהשקפות לאומניות כוזבות ומאמינים שיהודי אינו יכול להיות גרמני, או צרפתי, או בריטי למהדרין. "הוא אינו יכול" - בא ומכריז הרצל, ובמחי עט מאיים למוטט שנים של מאמץ יהודי זהיר ויקר להתקבל בחברה האירופית, וקבל עם ועדה מאשר את דבריהם של שונאי יהודים חריפים. הצעתו? טרנספר מסיבי של מיליוני בני אדם, שאינם מאוחדים בתנועה משותפת או אף שפה משותפת, הפזורים בכל רחבי תבל - וריכוזם במולדתם הנושנה. הגשמת נבואה עתיקה. הפחת רוח בעצמות היבשות של עם הנחשב למת וביהדות הנחשבת לכת דתית בלבד. ואם לא, מבין ומתריע הרצל - אסון. משום שהעולם אכן מתקדם ומשתחרר ומשיל מעל עצמו את הברבריות של העבר, בכל תחום מלבד ביחסו ליהודים. הרצל ידוע ידע: חשכת ימי הביניים עוד תתחדש על יהודי אירופה - מתבוללים כחרדים. ולכן לא באירופה הפתרון, על מונחיה הלועזיים - אמנסיפציה, סוציאליזם. הפתרון במילה עברית, עתיקה ופשוטה - ציון. ולא במניפסטים מפולפלים או מפי פרופסרים מדופלמים, אלא מתוך ספר עתיק, אפוף מסתורין, הנחשב כבר לאוסף אגדות גרידא. וכך, במקום ובזמן שבהם נחשב הדבר אנטישמיות לקרוא ליהודי "יהודי", קם אדם ידוע ומוערך, שנחשב עד אז לנאור ותרבותי, ולמרבה הטירוף העז להכריז: "עברי אני". העצמות היבשות החלו לקרום עור וגידים. תנועה ציונית. קונגרס ציוני. בנק ציוני. יהודים מכל העולם מתלכדים סביב דמותו הכריזמטית של הרצל, והתורה שבפיו - תורת המדיניות העברית. לא בלא התנגדות - מצד חרדים, מצד סוציאליסטים, מצד מתבוללים - שהיו כבני ישראל הנוזפים במשה, "חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם". את ההתנגדות העזה מתאר הרצל בהומור כ"מלקות שספגתי [כתלמיד] על שלא גיליתי בקיאות מספקת במעשה יציאת מצרים; כיום יש מורים רבים שהיו רוצים להלקות אותי כי אני בקיא מדי בפרשה הזאת". אלא שבנקודה מסוימת אין פרשת יציאת מצרים מקבילה עוד לפרשת יהודי אירופה. הרצל נפטר בטרם עת, ובסופו של דבר מעולם לא התחוללה היציאה. משהו השתבש בדרך. ובעוד שאז היו אלה חֵילות פרעה, ולא בני ישראל, שטבעו בים - הפעם בני ישראל הם שבערו בכבשנים.