האסטרטגיה החרדית הישראלית - גם אם אינה כתובה ואין אדם בעולם היכול לדעת אם היא תורה שבעל-פה של רבני המגדר או של מנהיגיו הפוליטיים, או משהו שמתגבש לו מתוך ההתנהלות של הציבור והופך למפת הדרכים המחייבת את ראשי העדה - היא להפוך את מדינת ישראל למדינה זרה השייכת לה. האוקסימורון הזה איננו תופעה אנתרופולוגית או סוציולוגית. הוא תפישת עולם. הוא פילוסופיה. הוא אבסורד הגיוני בתכלית.
המדינה הישראלית הזרה אינה זרה ככל מדינות העולם בה יהודי חותר לגדר לו חלקת קיום אך נשאר חף מכל רצון ליטול חלק בשלטון. הוא אורח נוטה ללון ואינו חולם אפילו להיות מבעליה של האכסניה. להפך - הבעלות על המדינה זרה אפילו יותר מן המדינה עצמה. פה החתירה היא להיות בעלי האכסניה ובלבד שאפשר ללון בה כאורח. וזה עובד!
להלכה, האסטרטגיה הזאת היא סתירה מכל בחינה. מדינה לא יכולה על-פי השכל להיות גם זרה וגם שלך. על כן לא יימצא במגדר החרדי מי שיודה כי התביעה לכבד את זכותו של היהודי החרדי לחיות כלבבו במדינתו שלו כאזרח משלם מיסים מן המניין, היא בעצם לא ממין התביעות הפשוטות והמובנות לשוויון. התביעה להכיר ב"תורתו אומנותו", בעברית שאינה מתחפשת לפטור משירות צבאי, אינה תביעה להכרה באיזו זכות אוניברסאלית השמורה לכל אדם. היא אפשרית רק על-רקע הקביעה כי שירות צבאי הממשכן זמן (שלוש שנים), ויותר מזה, המסכן חיים, יכול להיות מוצדק רק אם מדינה היא חלק אינטגרלי מיישותך ועונה על מאווייך וציפיותיך, ויש בהתגייסות מרצון ומבחירה אישית לחטיבות התורה שלוש שנים של הגנה על המדינה בנשק הלימוד המקיים את היהודי בזהותו מאז היותו לעם. החזון איש יכול היה כך לבסס את תביעתו, אך היום אין להעלות על הדעת כי איש ישר-דרך בשיעור קומתו היה מגבה, אם בכלל, את הלגיטימיות של הפטור של עשרות אלפי צעירים במדינה הנאבקת על חייה. לכן, האסטרטגיה היא לראות במדינת ישראל מדינה זרה שאינה מחייבת איש, אלא אם כן הוא עצמו ואישית רוצה בכך ובוחר לסכן את חייו בעבורה. לא אומרים את זה כך. אומרים את זה על-ידי ה"שבב" החרדי שמתגרה במדינה ואינו עומד בשעת הצפירה. 'נותנים להם' ואומרים 'עשבים שוטים', אבל אוי למי שמבער את היבלית שפלשה כביכול לחלקת גידולי גן פרי ההילולים.
בה בשעה אין מניחים לרגע את המאבק על השלטון, לא במישור הלאומי ולא במישור המקומי. זאת מלחמה בה הקברניטים הם הרועים הרוחניים, ארזי הלבנון גדולי התורה, לא העסקנים המטפסים אל לשכות השרים כאזובי הקיר, ובקרב החרדים האשכנזים רק אל לשכות סגני השרים, מהן אין הם נקראים לקבוע בהצבעה מי יחיה ומי ימות בעבור מדינה שמלחמתה אינה מלחמתם, כי מבלי לומר את זאת במפורש - כל כמה שהיא קרובה ואפילו אהובה, היא זרה במהותה. זאת מלחמה על תקציבים, על הזכות לחנך במימון 'המדינה שלנו' איך להתקיים במדינה הזרה, על איוש עמדות שיפוטיות בשכר האוצר ועל הזכות לפסול מתוך עמדות אלה את גיורם של רבנים שבעבורם מדינת ישראל היא מדינת ראשית צמיחת גאולתנו. האוכלוסיה שאינה חרדית רואה בתופעות האלה - עימהן הפוליטיקה הישראלית רבת-החוליות וחסרת חוט השדרה מתפשרת - תופעות הנוגדות את המוסר.
