אין ספק כי ירון לונדון, הנמנה עם קיצוני השמאל בישראל, מצטער ומתחרט על חריזת מילות השיר הנפלא שלו - "מרדף" - ורואה בחיבורו זה מעין חטא נעורים, אך כידוע משנכתב דבר, הוא בעל חיות משל עצמו.
ככה זה בכל תחומי החיים: כאשר ניתן פסק דין בנושא מסוים, וישנה פרשנות לכאן או לכאן, לא מכריעים איזו פרשנות היא תקינה ואיזו פרשנות היא שגויה באמצעות פנייה חוזרת אל השופטים אף שהם נמצאים בהישג יד.
משצויר ציור - והצייר מצוי וזמין - לא הוא יפרשו אלא אחרים, ולעיתים פירושם יחרוג מדעתו וכוונתו של האמן עצמו.
משחוברה יצירה - יש לה חיים משלה, ואף אם היא קשורה ליוצרה, הרי שקר זה הינו רק פורמלי, וזאת מהסיבה שהיצירה אינה תוספתנית, אלא חד-פעמית.
האמן סיים את עבודתו. דווקא בזכות שיר זה, ייזכר ירון לונדון לטובה ואם יהיה דבר מה שיגרום לדמותו הנצחה - הרי יהיה זה השיר "מרדף", אלא שבינתיים השיר הזה רודף את יוצרו המנסה לשווא להימלט ממנו תוך סלידה ודחייה. ההימלטות לא עולה בידו. השיר חזק מיוצרו, מנותק ממנו רגשית, אך מחובר אליו בטבורו חיבור בל יינתק.
כך יקרה כי אחד מעמודי התווך של השמאל הקיצוני במדינת ישראל,
ייזכר כאיש ימין שפוי המבין בעמקי נשמתו ובחדות רגשותיו את רחשי לב הלוחמים, ואת מצבה המורכב של מדינת ישראל, אשר נגזר עליה לחיות על חרבה ולנצח את אויביה פעם אחר פעם - לאחר מרדף שלא נגמר, נצחי כמילות השיר.