שנאה, משטמה ואורגניזם לאומני מאת 'השמאל הלאומי'

מה קרה לשמאל האינטליגנטי, למה הוא מכין טקסט דלוח כזה? האם באמת אפשר להבין את מנטליות השמאל, את המערך המחשבתי שלו, הפוליטי-תרבותי, שלקח חלק חשוב ביותר ממחצית תקומת המדינה, כפי שהמחברים מנסים להציגו? האם לא ניתן לערוך חשבון-נפש פוליטי אמיתי ללא הכפשות - על גבול - האנטישמיות? זוהי כלל לא ביקורת אלא דה-לגיטימציה שיטתית הרוכבת על גלי אופנת ההכפשה היומיומית בעיתונות ובתקשורת בכלל. נדמה כי "הוגי הדעות" החדשים יכלו לוותר על ה'לאומי', כי מה שנותר מהשמא"ל של יניב & הספרי, אלו ראשי התיבות של הכותרת: שנאה, משטמה ואורגניזם לאומני. (1) "מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית".מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, 2002. (2) טאוב, גדי. "המרד השפוף", עמוד 49. 2005. (3) גיליון נקודה 295, מתוך האתר "טקסט". (4) אתר "וואלה", 28.4.10. (5) הנתון מאתר אתר "גוש קטיף".

"השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים", פותחים המחברים את המסמך, ומסיימים בשאלה "מה קרה שהיום כל מה שנשאר מהשמאל הציוני הוא קומץ אנרכיסטים?". השמאל החל לגסוס במוצאי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים נתגלה השבר העמוק שהתבטא באובדן אמון, בהתנפצות אידיאולוגית שהמכה הסופית נחתה עליו ב-77. לא ניתן להבין את מחשבת השמאל במאה ה-21 בלי לחזור לאמצע המאה הקודמת. השמאל מת במוצאי הבחירות של שנת 1992, עם פרוץ השלום, הידועים יותר בשם 'הסכמי אוסלו'. השלום המזויף עם הכי הרבה נרצחים בהיסטוריה של עם ישראל. כינו אותם 'קורבנות שלום'. מאז - לשמאל יש אות קין - אבל רק בעיני חלק מהעם. אלה "שלא רוצים שלום". התקשורת לא מראה לנו את אות הקין המתנוסס על מצחי מנהיגי אוסלו. הגנאי שנדבק לשמאל בציבור הוא תוצאה של המאסת דיקטטורת אוסלו על אלפי קורבנותיה. דקות הדומיה המזויפות אשר קטעו ישיבות של מנהיגים ישראלים ומנהיגי טרור ערבים, הביאו לתחושה של הפניית עורף לחברה הישראלית. הקונספציה, מסתבר, לא שמורה רק למלחמת יום הכיפורים. הקונספציה שמורה לשמאל. במקרים רבים התקשורת שיתפה פעולה. אחרי אוסלו היא שתקה: 'עובדה' - אפס תחקירים רציניים על אחד המהלכים המשפיעים ביותר מאז קום המדינה. אולי עוד כמה שנים תקום תחקירנית דוגמת 'אילנה דיין' ותכה על חטא? השמאל הפך את אוסלו לפולחן - למטרה, לחזות הכל. וכשיש מטרה - כל האמצעים כשרים. וכשיש לך תקשורת כזו - יש לך גם אמצעים. מי יכשיר את האמצעים? ב.ג.צ. השמאל של 2010 מת מכיוון שהשמאל של 92 זנח את דרך השמאל שלפני 67 והחל לחתור למשהו אחר לחלוטין: פירוקה של מדינת ישראל מזהותה כמדינה יהודית אל עבר מדינת כל אזרחיה. הדרך הייתה קשה ולעיתים הזויה. 'פלופלורים', 'חמאס', 'אויבי השלום' הם רק חלק מגילויי השנאה והכשרת דה-לגיטימציה תוצרת השמאל. וזה הצליח להם. לא בעזרת השם, בעזרת התקשורת. השמאל התפרק מנשק היהדות, והפך את ה'שלום' של ישראל לנחלה פרטית ומדינית, ושימש כקרדום לחפור בדמוקרטיה הישראלית תוך חבירה לאויב המר ביותר של ישראל: יאסר ערפאת.

מחברי המניפסט גייסו עיתונאים בכירים לשלב "ההערות לטיוטא". רינו צרור, שמבין את מנטליות השמאל, שאל - אך לא ענה: "מדוע אין שמאל? כי אין. מה קרה לצעירנו? זה אינו המקום והרגע לבחינה מדוקדקת של הנסיבות. הספרי ויניב הבינו זאת. ומשום כך הם מבקשים לנוע קדימה". מי אלו 'צעירנו'? העולם שייך לצעירים, והצעירים - שייכים לשמאל. הלאומי. בכיר אחר, אמנון אברמוביץ, שהחל להשתמש באתרוג הרבה לפני סוכות תשס"ה, גם כן עטף את המסמך באהבה: "מסמך מדויק" כתב - על אחד המסמכים הכי לא מדויקים שאני קראתי. אברמוביץ גם ביקש להניח לערפאת. כך בחר להעיר על סעיף מספר 48 ("ערפאת"): "אינני משוכנע שהסעיף הלגלגני והזלזלני המוקדש ליאסר ערפאת, מחויב במציאות. ערפאת הינו סמל לאומי". אברמוביץ מכה שנית והפעם מבקש לאתרג את ערפאת. די ברור שערפאת הוא סמל, אך תחושת הסנגוריה על הרוצח הלאומי לא נותנת מנוח. הייתי מעדיף את הכינויים של מנחם בגין ז"ל: "האיש עם השערות על הפנים", ו"חיה דו-רגלית". אברמוביץ שובר שיא וכותב: "הוא המנהיג הפלשתיני שאימץ, אף כי בפה (באנגלית לא בערבית) ולא בלב, את עיקרון שתי המדינות. תנו לו את הכבוד המגיע. כלומר, התעלמו ממנו". אברמוביץ מסכם עבורנו את כישלון אוסלו: חוסר ההתעלמות מערפאת, מדבריו וכוונותיו. אם לא נשעה למבוקשו של אברמוביץ, ולא נתעלם מהחיה, נוכל להביט במבחר ציטוטים של הסמל: "אנו מתכוננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה... ביליין ופרס כבר הבטיחו לנו את חצי ירושלים. גם רמת הגולן נמסרה. וכאשר היא תוחזר, לפחות חצי מיליון יהודים יעזבו את ישראל". (1) אברמוביץ מסכם את הערותיו: "מדובר בחיבור כלל-ישראלי, מקיף ומתומצת, שנון ופיקח". ההגדרה של אברמוביץ היא לגבי מסמך פוליטי רדוד, נטול מקורות או ביבליוגרפיה. גם מבחר פנינים כמו: "גומר במכנס", "בזין שלהם", "לזיין", "לנשק לרב עובדיה בתחת", "בן זונה" - עובר חלק אצל א.א. איש הטלוויזיה רביב דרוקר ניסה לחלץ את המחברים מהשאלה הכי מטרידה: "מדוע אין שמאל?". דרוקר בוחר להאשים את ה'קמפיינר' של הימין: "לקחו לשמאל את הפטריוטיות".

המתנתי למסמך רציני, אך הסתבר שהחברה הנחמדים לא רוצים לסבך. או להסתבך. זה מין מניפסט חמוד כזה, נטול ביבליוגרפיה, ש"אפשר להניח אותו בשירותים" [ע"מ 8]. הם גם מרשים לנו להתעצבן ממנו ולקלל, לטעום ממנו כמו "ממגש מזאטים". כנראה שאין דרך אחרת לשמאלן החדש, המהפכן, לפנות לציבור 'התל אביבי' שלו, הרכרוכי, שמתעייף אחרי שעת הפגנה וארבעה עמודי רצינות היסטורית - אלא בקלילות פוסט-מודרנית לא מחייבת, אחרת הוא לא יבין. אומנם הם מכוונים את המסמך "לאנשים אינטליגנטים", אך נדמה כי הספרי&יניב יודעים בעצם למי הם מכוונים: חברה צעירים שלא יכולים להתעמק, נטולי גישה למקורות: דור הג'וינט והסושי - אלה שד"ר גדי טאוב כתב עליהם ב"מרד השפוף" (2): "חוסר היכולת להשתמש בדרכי הביטוי הקודמות נראה כדבר מה שנכפה על האומנות החדשה, משהו שהיא לא ביקשה לעצמה, אלא מצאה את עצמה בתוכו". אם ניזכר כי מחזאי בכיר שותף לתנועה הרי לכם הגדרה לא מנותקת מהמציאות. ממשיך טאוב וכותב: "היצירה הפוסטמודרנית כאילו נוצרת במגרש גרוטאות ענק של אמצעי הבעה מקולקלים". "יצירה" הבלתי-מסודרת של הספרי&אלדד מלאה באמצעי הבעה נחותים של ארס מהזן הקיצוני ביותר. אותו טאוב, משתתף פעיל בתנועה שחרטה על דגלה שנאה יוקדת למתנחלים, הודה (3) ב-2006 כי "רצח רבין היה עבורי נקודת מפנה ביחס למתנחלים ולדתיים בכלל. בטרם הרצח הייתי שותף לאופנה הרווחת להחרים כל מה שריח מתנחלי דבק בו. רצח רבין ניער אותי. הדאיג אותי להיות חלק מחברה ששונאת דתיים באופן אקטיבי. הכעס על המתנחלים תורגם לשנאה כוללת ליהדות שהצטיירה כלא מוסרית, והרי לא יתכן שמדינה יהודית תהפוך להיות עוינת ליהדות. הוויכוח הפוליטי הרעיל את החברה הישראלית". כך או כך, טאוב מוצא את עצמו ב"מגרש הגרוטאות" של אמצעי הבעה הנשענים על שנאה לדתיים באופן אקטיבי. כפי הנראה טאוב ימצא את עצמו, באופן אקטיבי, בכיכר ציון, ה'מגרש של הימין', בהפגנת ה'שמאל הלאומי' הקרובה. סיסמת ההפגנה: "ציונים ללא מתנחלים". 'בלי חרות ומק"י' של המאה ה-21 טאוב גילה (4) כי, "התנגדתי לשפה הבוטה של המניפסט וגם אמרתי את זה לאלדד יניב". נדמה שטאוב התגבר על השפה - למען חלוקת הארץ. אלה שתמיד מאשימים את הימין ש'חושב מהבטן', כתבו מניפסט מהבטן. הם יורים לכל הכיוונים. יורים חיצי תסכול, זעם ובעיקר - חוסר-אונים. יש להם אפילו "הוראות שימוש בטקסט" - אפשר היה להבין אם היה מכוון למצביעי ליכוד פוטנציאלים, אספסוף שצועק 'היידה ביבי'. אבל הוא מכוון ל"אינטיליגנטים" - וכידוע, אלה - באים מהשמאל. הלאומי. "הנוער שלהם", כותבים המחברים ומכוונים לילדי מתיישבים, "צר אופק באופן מביך... צורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית...". קשה להסביר מאין הגיע האבחון הזה, אך קל להבחין בצורת החשיבה הפשטנית והרדודה במסמך שהופץ. לצעירים דתיים הם קוראים "חרמנים בועלי ארץ", את נערי הגבעות "פושעים", ו"מנוולים אנטישמיים". קשה להאמין אך גם זה היה שם: "יורים בילדים וקשישים". נותר רק לשאול על מה יש להתלונן במשטרה? על רצח, או על הסתה פרועה? יש לומר. את מתיישבי יו"ש הם מכנים "גידולי פרא", "זומבים מהופנטים", "נערים חרמנים". על גוש קטיף: "אחרי הפינוי נקלעו למשבר נפשי ותעסוקתי, כי פתאום נדרשו לפרנס על באמת". הסגנון המתריס, השונא, מעביר את הכותבים על דעתם. כתשעים אחוז מתושבי הגוש התפרנסו מחקלאות (5) "על באמת". הפיתוחים הטכנולוגיים והידע שנצבר נלמדים ברחבי העולם. חשוכי היהדות קובעים, בהתנכרות ובציניות חלולה, ש"האלוהים של הדוסים עשה קאמבק לאחר הנפקדות מאושוויץ וניצח את מלחמת ששת הימים". את מאבק המחתרות לסילוק הבריטים והדיון באו"ם משייכים ל"מתנה של העולם", ואת תופעת ההתיישבות מייחסים ל"דלק המשיחיות". המנוע של היהודים עובד על אמונה ותבונה, תורה ועבודה. המנוע של יניב&הספרי כנראה עובד על שרימפס וחזירות, לא משיחית - ממשית. אולי לא ניתן להאשים את מי שגדל על אדמה חרוכה והשנאה שהצטברה הפכה כעת לגלויה כתוצאה של ניתוק משורשי היהדות.