במאמר יוצא דופן יש לומר ("מתחילים לדבר: האיום האמיתי של אבו מאזן", ישראל היום, 5.5.2010), ד"ר יוסי ביילין טוען, או יותר נכון, מתריע בפני "החזרת המפתחות" של מנהיגי הרשות הפלשתינית, אם וכאשר שיחות הקרבה ייכשלו. אין להטיל ספק בקביעה זו של מר ביילין היות שקשריו ההדוקים עם הרשות מוכרים היטב, וסביר להניח שהוא מכיר את הלך הרוחות. מבלי להיכנס לניתוח שבמאמר, יש לומר שמר ביילין מגיע למסקנה מוטעית מיסודה. וכך הוא כותב: "אם שיחות הקרבה יתגלו כניסיון נוסף להרוויח זמן, ואם הפער האמיתי שיתגלה בהן יהיה גדול מכדי לגשר עליו - נעשה מעשה. על מגש של כסף נגיש לכם את מפתחות השטחים שכבשתם ב־1967. תודה על הנשיאות, על ראשות הממשלה ועל המכוניות. אתם תחזרו ותנהלו אותנו". מפליא עד מאוד שד"ר ביילין סבור שמהלך מעין זה אפשרי. כלום לא קרה מאז הסכמי אוסלו ועד היום, הן בקרב הפלשתינים והן בקרב המנהיגות הישראלית?
הרשות הפלשתינית לא הביאה שום בשורה לעמה. ההפך הוא הנכון. הבשורה היחידה, אם נהיה נאמנים לאמת, היא חיים טובים למדי של המנהיגים הפלשתינים שהיו בגלות ארוכה עד אוסלו. סביר להניח שגם בגלות לא חיו עד כדי רע, ובכל זאת, מאז כינונה של הרשות הפלשתינית מיליארדים רבים נכנסו לכיסם של ראשיה. "המהפכה המתמדת" החלה להימאס על הציבור הרחב הרואה סביבו חבורה של נהנתנים הגורפת הון מעסקי מלחמה, במירכאות או שלא במירכאות. זו הסיבה האמיתית, כפי שמר ביילין מצביע, במרומז, במאמרו.
ראשי הרשות הפלשתינית לא יחזירו את המפתחות כה מהר. הם יודעים היטב שהסתלקותם מהשלטון, המדומה ממילא, משמעותה הינתקות מן העטינים והמנעמים אך גם סכנה ממשית לחייהם. בזכות ישראל, הרשות הפלשתינית חיה ונושמת, וכל אדם בר דעת וקצת היגיון בריא מבין, שאין כל אפשרות להחזיר מפתחות.
במאמרו, מר ביילין גם מניח שישראל תרוץ מהר אל המציאה הגדולה הנקראת השטחים הכבושים. להוציא קומץ משוגעים, אין בישראל השפויה מישהו המבקש לחזור אל הקסבות ואל סמטאות מחנות הפליטים. מרבית הישראלים עברו תהליך גמילה מהרצון הבלתי מוסבר לשלוט על אוכלוסיה עצומה, ענייה ועוינת, שבמשך שנים הסבה קורבנות ונזקים שעד היום ניתן להרגישם בישראל.
האפשרות היחידה הריאלית, אם בכל זאת ראשי הרשות יעשו מעשה מצדה וישראל תשב בצד ולא תתפתה לקחת לידיה את תפוח האדמה הלוהט, היא שחמאס, בן-לילה, ישתלט על יהודה ושומרון, ובכך ישלים את מהלך עזה.
עדיין, הרשות הפלשתינית שולטת בעזרת הכידונים שלה ובסיוע מאוד משמעותי של צה"ל. התחזוקה המתמדת של "תהליך השלום", באופן פרדוקסאלי, היא המאפשרת לראשי הרשות לחיות בשקט יחסי. מי שמתאר לעצמו שראשי הרשות הפלשתינית יהיו מוכנים להתפשר על זכות השיבה או על ירושלים, איננו אלא הוזה. אך גם אם יקרה הבלתי יאומן ותהיה פשרה בשני נושאי הליבה הללו, ראשי הרשות יישארו ללא ראשים. לא הפלשתינים יסכימו, לא מדינות ערב קיצוניות התומכות כספית ברשות, ולא חמאס. באותו הרגע יצטרכו ראשי הרשות להחזיר את המפתחות, אם עוד יספיקו. למרות הדעות הקדומות, ראשי הרשות אינם עד כדי כך טיפשים.
ישראל לא תיקח את המפתחות אלא חמאס. זהו מהלך דטרמיניסטי למדי, עם כל הצער המתבקש. אין לדעת אם ישראל ערוכה לתסריט מסוג זה, ואם לא - מן הראוי לחשוב גם אלטרנטיבה זו כי היא טומנת בחובה סכנה ממשית לישראל.
