פרשת בהר עוסקת בסדרים הכלכליים של עם ישראל. לקודש יש גם אמירה כיצד לנהל את חיי הכלכלה והמסחר בדרך שמצד אחד תהיה רווחית ומצד שני תהיה צודקת ומוסרית. אחרי דיני שמיטה, יובל, גאולת קרקעות ואיסור ריבית, מדברת התורה על עבד עברי (עליו
הארכנו בעבר), ואז היא פונה לדון בעבד כנעני.
"וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".
כיום, אחרי המהפכה הצרפתית ובפרט אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית והטמעתם של רעיונות ליברליים ודמוקרטיים בעולם, מתחזקת השאלה - האם עבדות היא מוסרית? אנחנו יודעים, שהתורה היא תורת חיים, חוקיה הינם רלוונטיים לכל תקופה. האם גם בעידן המודרני, עדיין יש מקום לעבדות? את השאלה הזו, אפשר בעצם לפרט לשתי שאלות משנה: מדוע התורה מתירה לנו לשלול את חירותו של אדם כדי שישרת אותנו? ונניח שהיא התירה, מדוע היא מצווה עלינו שלא לשחרר אותו?
בשאלות אלו נשאל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, על-ידי סטודנטים צעירים ילידי אירופה שעברו לארה"ב, ובתור תלמידי ישיבה שהגיעו לאוניברסיטה נתקלו השניים בהשקפות שונות שלא תאמו את מה שהכירו מהבית. לזכותם ייאמר, שאת השאלות הם שלחו לרב קוק, ובזכותם קיבלנו את הסבריו של הרב קוק על המצוות בעידן המודרני, בשפה די ברורה. (תשובותיו של הרב קוק לשניים נמצאות באגרות הראי"ה לאורך כל הספר ובייחוד בכרך א' אגרות פט-צג.)
דרכו של עולם הרב קוק מסביר שכל זמן שיש עניים בעולם, העבדות היא הכרחית. תמיד יהיו עניים בעולם, ותמיד בעלי ההון ישתמשו בהם להעסיק אותם בעבודות קשות או בזויות. כך היא דרכו של העולם. סוג כזה של העסקה מכנה הרב קוק בשם "עבדות טבעית".
אלא שעם ביטול העבדות במהפכה הצרפתית ובמלחמת האזרחים האמריקנית, עדיין נותר הצורך בכוח-אדם זמין וזול לכל מיני מלאכות. וכאן הגיעה הרמיסה המוסרית של המעסיקים, שכנגדה יוצאת התורה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נתקלנו בתופעה לא מוסרית בה נוצלו כפרים שלמים של "שכירים" לעבודה במכרות פחם או במפעלי תעשיה. העבודה הייתה מפרכת ונמשכה לעיתים 16 שעות ביממה. המשכורות כמובן היו אפסיות. אבל לא זו הבעיה הגדולה. כאשר נאלץ המעסיק, בעל המכרה, לבחור בין השקעה כספית לחיזוק המכרה מפני מפולת או הזרמת חמצן רב יותר לפועלים, לבין הרווח האישי שלו, התשובה הייתה ברורה – הרווח האישי קודם לכל. כתוצאה מכך עשרות אלפי כורים שילמו בחייהם במפולות או במחלות, כדי שבעל המכרה יוכל להרוויח עוד כמה עשרות אלפים. בעל המכרה לא היה צריך לדאוג הרבה זמן להשלמת כוח העבודה, כי עוד רבים אחרים עמדו בתור כדי לעבוד אצלו. אבל למה ללכת רחוק, כיום בשדות הנגב או אפילו במסעדות ובבתים פרטיים בצפון תל אביב, אפשר לראות את היחס הנצלני כלפי העובדים הזרים. למעסיק בכלל לא אכפת מחייו או מבריאותו של העובד הזר, הרי על כל אחד שימות או יברח מפה, יש עוד מיליונים שעומדים בתור. גם ישראלים עובדי חברות כוח-אדם, הנעשקים בידי המעסיקים שלהם, הם דוגמה טובה ל"עבדות הטבעית". זוהי עבדות מרצון, או יותר נכון - מחוסר ברירה של המועסק.
עבד לפי התורה לעומת זאת, התורה מדברת על "עבדות חוקית" - המעסיק קונה את גופו של העובד, ועל כן לאדון יש את מלוא העניין כדי לדאוג לרכוש שלו. על פניו זה נשמע רע, שהאדם שלפנינו שווה ערך לבהמה או לרכב, אבל בשטח, זה מעניק הטבות לאותו עבד. ברגע שהעבד הופך להיות כספו של המעביד, הוא לא יוכל להתייחס אליו כמו לדבר חולף, העבד הופך להיות עובד קבוע ולא קוריוז חולף שהיום כאן ומחר יבוא אחד אחר. הוא שלו, לטוב ולרע, עדיף לו לדאוג לעבד כמה שיותר, כי כך הוא יקבל יותר תוצרת. במידה שייגרם נזק לעבד, ייגרם בעצם נזק ישיר למעביד, כי רכושו ניזוק.
יוצא אם כן, שמבחינה סוציאלית, העובד הזר ימצא רווחה ותנאי תעסוקה הולמים יותר דווקא בדרך של התורה ולא בדרך הקפיטליסטית החזירית הנהוגה כיום.
עוד פרט שחשוב להזכיר: בעוד בכל העולם היה מקובל "לסמן" עבדים, על-ידי עקירת שתי שיניים קדמיות או הטלת מום קבוע אחר שיסייע למצוא את העבד אם יברח, הרי שעל-פי התורה, אסור לעשות לעבד מעשה כזה. כל גרימת נזק בלתי הפיך (בפנים, בגפיים ובשאר האיברים הגלויים) גורם מיידית לשחרור העבד. התורה מחנכת את האדון, לא להיות אכזרי כלפי העבד שלו. חבלה בגופו של העבד - תשלול ממך את רשיון האדנות שלך.
ריסון פראות ברברית וכעת לשאלה השנייה - מדוע אסור לשחרר עבד? העבדות היא דרך לרסן את הפראות הבלתי מרוסנת של עמים לא מתורבתים. בקטגוריה הזו התורה מכניסה את כל העמים שלא קיבלו את התורה. עבד כנעני הוא לאו-דווקא מכנען, כל גוי שנמכר ליהודי נקרא עבד כנעני, על-שם כנען בן חם, נכדו של נח, שבתגובה להתנהגותו הפראית קיללו: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" [בראשית ט', כ"ה]. כאשר אנו לא נותנים לפראות הטבעית של אותו שבט להתפרץ, אלא אנו חונקים אותו בתוך מסגרת מצמצמת ולוחצת, מסגרת של עבדות, אז לאט-לאט אנחנו מצליחים להשתלט על הפראות הטבועה בו. כעבור כמה עשרות או מאות שנים של חיים בתוך מסגרת מוסרית, נוכל לשחרר את אותו העבד ולהחזיר אותו לחברה בתור אדם מהוגן.
שחורי העור שהובאו מאפריקה לאמריקה, הינם דוגמה טובה (אם כי לא מושלמת) של התיאוריה הזו. אותם עבדים, שבמשך כ-200 שנה חיו תחת משטר מדכא ומפלה, זכו בסופו של דבר לשחרור ולשוויון זכויות. רבים מהם הצליחו לשקם את החיים שלהם ולהשתלב בתוך החברה האמריקנית עד שהגיעו לתפקידים הבכירים ביותר בשלטון (שופטים, שרים, רמטכ"ל ולאחרונה גם נשיא). כמובן שלא כולם הצליחו להשתלב בחברה ועדיין ישנם שכונות ואזורי עוני בארה"ב אליהם לא מומלץ להתקרב.
אבל אם נשווה את הישגיהם של העבדים המשוחררים בארה"ב לבין אחיהם באפריקה (שעל-פי רוב היו אלו שמכרו אותם לעבדות), ניווכח בהבדל הגדול. אי-אפשר לומר על שום מדינה באפריקה שהיא מצליחה. במהלך הכיבוש הקולוניאלי של האירופים הם בזזו ושדדו את היבשת תוך ניצול הילידים בצורה מחפירה. אבל בחמישים השנים האחרונות כמעט בכל אפריקה יש שלטון מקומי עצמאי של תושבי המקום, ועדיין לא ראינו שם ולו מדינה אחת מצליחה. אפילו להפך, אפשר לראות שם מדינות בעלות אוצרות טבע ומשאבים, שנמצאות על סף התמוטטות או שנהרסות על-ידי מלחמות אזרחים. קונגו וזימבבואה הן אולי הדוגמאות הטובות לפער בין מה שיש באדמה לבין מי ששולט בה. אחוזי האיידס הגבוהים ביותר בעולם, עם השחיתות הרבה ביותר, נמצאים ביבשת הזו. היום העבדים המשוחררים צוחקים ובזים לאלו שמכרו אותם. היישור המוסרי שקיבלו אותם ילידי אפריקה בזמן עבדותם הוא שהכניס אותם לדרך מוסרית יותר, ונתן להם את הכלים להשתלב ואפילו להוביל את החברה המודרנית.
שיפור חיים ותנאים כאשר יהודי קונה עבד כנעני, הוא מחייב את העבד במצוות, אם כי לא בכולן. העבד חייב במצוות לא תעשה (לא תגנוב לא תרצח, לא תבשל גדי בחלב אמו וכולי) וחייב בחלק ממצוות העשה, אלו שאינן תלויות בזמן (מזוזה כן, תפילין לא). היהודי מכניס את הגוי הפראי למסגרת של סדר. מעמדו הוא לא כשל יהודי רגיל, אלא של מעמד ביניים בין יהודי לגוי. על-אף הוראת התורה "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" שמשמעותה - אין לשחרר עבד, ישנם מקרים בהם הוא יכול להשתחרר. ואז מעמדו הופך להיות כשל יהודי רגיל. כלומר אחרי תקופת ה"חינוך" שהוא עבר בתור עבד, הוא תיקן את מידותיו וראוי להשתלב בחברה המוסרית.
עם כל ההיתר לעבדות, התורה מזהירה ומחנכת את האדון להתייחס לעבדו ביחס הראוי לבן אנוש. וכך כותב הרמב"ם בסוף הלכות עבדים:
"מֻתָּר לַעֲבֹד בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּפֶרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ, מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי הַחָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחֲמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק, וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָלוֹ וּמִכָּל מַשְׁקֵהוּ... וְכֵן לֹא יְבַזֵּהוּ לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים; לְעַבְדוּת מְסָרוֹ הַכָּתוּב, לֹא לְבוּשָׁה. וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקָה וָכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו... "וְאֵין הָאַכְזָרִיּוּת וְהָעַזּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בַּגּוֹיִים הָעֲרֵלִים. אֲבָל זַרְעוֹ שֶׁלְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבַת הַתּוֹרָה, וְצִוָּם בְּחֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים - רַחֲמָנִים הֵם עַל הַכֹּל. וְכֵן בְּמִדּוֹתָיו שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצִּוָּנוּ לְהִדַּמּוֹת בָּהֶם, הוּא אוֹמֵר: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" [תהלים קמה, ט]. וְכָל הַמְּרַחֵם - מְרַחֲמִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" [דברים יג, יח]. ולא רק זאת; דוד המלך, בתהלים, כאשר מתאר את היחס בין ישראל לקב"ה אומר: "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ". המראה על היחס בין העבד לאדונו בחברה היהודית, יחס של הערצה והערכה ליחס הטוב ולהוקרת התודה על זה שזכה להיות עבד לאדון יהודי במקום להישאר בן-חורין גוי.
על-אף השם המפחיד "עבדות", מדובר בשיפור התנאים הסוציאליים עבור העובד מצד אחד, ומאידך-גיסא החזרה למסלול המוסרי-מידתי של עמים בלתי מושלמים מבחינה מוסרית.
