מפעל הנצחה ראוי להערכה מבצע בשנים האחרונות ארגון "יד ושם". מאות רבות של ניצולי שואה, שנצרו את סיפורם ולא פתחו את סגור לבם, מעלים בפני המצלמה את סיפור חייהם בשואה כמסמך עדות לדורות הבאים. בימים שהכחשת שואה מקבלת תנופה מזוויעה, הרי עדויות קורעות לב של שרידי הניצולים, שעדיין חיים בתוכנו, יש להן משמעות מיוחדת.
ארגון "יד ושם" ראוי להערכה רבה על מפעל שנעשה בשקט ללא רעש תקשורתי. אני סבור שמן התבונה, שמפעל כה חשוב ייחשף לציבור ויקבל הד תקשורתי.
אני נחשפתי במקרה לסרט אחד בו ראיינו אנשי "יד ושם" את ידידתנו חיה משולם. בשעה הארוכה שרעייתי ואני צפינו בסרט, לא הצלחנו להבין איך זה שאנחנו מגדלים יחד את ילדינו, חיה ובעלה את ילדיהם, רעייתי ואני את ילדינו. הילדים גדלו והם כבר בעשור השישי. כולם כיבדו אותנו בנכדים ובדרך כבר הנינים. ואיך זה לא ידענו שבמשך שנים חייל'ה/חייק'ה בהיותה ילדה בגיל של נכדתי כיום, במשך שנים היא ואחותה חיו ביער. ילדה, שנותקה מהוריה באבחת פלישת חיית טרף נאצית, הפכה לחיית אדם שבמשך כל שנות המלחמה - היער היה ביתה.
את הסרט על חיה משולם ראינו מספר פעמים, וכל פעם חזרה ונשנתה השאלה איך האישה החייכנית, מלאת חוש ההומור, האימא שופעת החום והלבביות כאשר הייתה ילדה בת עשר עברה את המפגש עם הבלתי אפשרי.
לא הצלחנו לגשר על עוצמת הפער בין הדמות של חייק'ה זקופת הקומה המקרינה תמיד חיוך ואופטימיות, ובין חייק'ה הילדה שבלואי סחבות היו הבגד היחיד לגופה. שפריט היגייני אלמנטארי כמו תחתונים לא ידעה כמה שנים. מים דלוחים ושאריות תפוחי אדמה היוו בסיס קיומי בסל המזונות שלה ושל אחותה.
ידענו שחייק'ה הייתה בתקופת השואה שם. אבל גם ברגעים אלו, כשאני מקליד את האותיות ומבקש לצרפן למילים, אני חש שלא ניתן להעביר את עוצמת האימה שחוו חייק'ה ואחותה שם.
איך ייתכן שבמשך שנים השמים הקודרים היוו קורת-גג לשתי נשמות תועות והאדמה הבוצית ביערות רוסיה הלבנה הייתה מצע ללינת לילה, כשכל החושים החייתיים חייבים להיות מחודדים מפני סכנה שאורבת להן.
בצניעות רבה אני יכול להעיד על עצמי, שקראתי כמעט כל ספר בשפה העברית, שיש לו נגיעה בשואה. אך אני מודה שהמפגש הזה עם תיעוד אנושי חי על אודות אדם, שאני מכיר מקרוב, הסעיר אותי והעביר בי צמרמורת.
מטרידה אותי השאלה - איך זה ייתכן שחיים בתוכנו אנשים כמו חייק'ה שצלחו את התופת, ואנחנו למעשה איננו יודעים כמעט מאומה ממה שעבר עליהם. וגם אם כבר סיפרו לנו ופתחו צוהר קטנטן לאימה, לא ניתן לעכל שילדה בת עשר הצליחה לשרוד נגד כל הסיכויים. ולא רק לשרוד - לנצח בעשר אצבעותיה את האימה הנאצית. בעלה, ילדיה ונכדיה הם מדליית הניצחון שלה.
אותם אלמונים הם השרידים האחרונים שאת סיפורם יש לספר ולא רק ביום אחד בשנה. והנה אנחנו מתקרבים ל-9 במאי. ביום זה, לפני שישים וחמש שנה, הניף חייל סובייטי, חייל בצבא האדום, את הדגל האדום על הרייכסטאג כסמל לניצחון על הנאציזם.
לניצחון הזה שותפים אותם אלמונים כמו חייק'ה, שאת סיפורם יש להזכיר במיוחד ביום הניצחון. אהיה אסיר תודה לארגון "יד ושם" אם חלק מהראיונות שנערכו עם שרידי השואה, יובאו באמצעות הטלוויזיה הישראלית לכל בית בישראל.
