|
|
|
|
|
|
| הציונים החילונים הישרים בלבם ומודאגים באמת מתחזיות הדמוגרפיה החרדית. פעם לימדתם אותנו שלבעיה מדינית לא יכול להיות פתרון צבאי. עכשיו אתם צריכים להפנים שלבעיה דמוגרפית לא יכול להיות פתרון כלכלי. | |
|
|
|
|
בעל אוהב לוחש לאשתו הצעירה המתייפחת על תבשיל שנשרף: "טיפשה שכמותך, לא אמרתי לך אלף פעמים שאת מבשלת מעולה?" בוס מרושע צועק על מזכירה מפוחדת: "טיפשה שכמותך, לא אמרתי לך אלף פעמים לא לדבר שיחות פרטיות בטלפון של המשרד?" בין שני ה"טיפשה שכמותך", המילים אותן מילים רק המנגינה אחרת לגמרי. גם המילים של רון חולדאי על המדינה והחרדים היו נכונות, והדאגה אמיתית. רק חבל שהדברים נאמרים במנגינה של שנאה. יש בעיה גדולה, לקהילה החרדית ולמדינה, וצריך לדבר על הבעיה. אלא שבמנגינה של חולדאי שום דבר לא ייפתר. אחינו החרדים נקלעו לסמטה ללא מוצא. רבים מהם חיים בדלות הולכת ומעמיקה, רבים מאוד מהם יושבים בישיבות ולא לומדים ברצינות, אלפים מתפרנסים מעסקים ומעבודות של כלכלה שחורה בלתי חוקית. לא מעטים צוברים חובות שלא יוכלו לשלם. מעולם בתולדות העם היהודי לא היה מצב שבו אוכלוסיה שלמה מחויבת לשבת כל היום בבית המדרש, מגיל שלוש עד שמונים. זה לא יכול להתקיים לאורך זמן, ולא רק בשל המפולת הכלכלית. זה יוצר גם עיוות חברתי, זו קהילה שאין בה המתח המפרה בין בני תורה ובעלי בתים, שאין בה ריבוד חברתי ולא תמריץ חברתי לכישרון, לחריצות או ליצירתיות. מלבד קומץ קטן מאוד של עילויים, כל היתר - החרוצים והבטלנים, המוכשרים והבינוניים, הישרים והרמאים - כולם "בני תורה". גם ללימוד התורה עצמו נגרם בכך נזק גדול. כשכולם יושבים בישיבה, יורדת רמתו של בית המדרש ויורדת יוקרתו. וראו למשל מה שמתרחש בשנים האחרונות בישיבת פוניבז'. מן החברה החרדית בישראל נעלמו כמעט רבני הקהילות ואת מקומם תפסו ראשי הישיבות, מה שבנה והעצים לממדים לא בריאים את מעמד ה"גדוילים" ואת שכבת המשמשים והגיחזים ותעשיית הפשקווילים ההולכת ומתעבה סביבם. |
|
ואני דווקא אופטימי. החברה החרדית של היום בשלה לשינוי כזה. היא עדיין זקוקה למסגרות מגִנות אבל כבר לא חרדה מכל מגע עם החברה החילונית. כבר התחילו את השינוי מקימי הנח"ל החרדי, ועל-אף שרבים הספידו אותו והסבירו שזה רק פתרון לשבאבניקים ולשוליים, מתברר שלאט לאט השוליים מתרחבים. המשיך בדרך חוק טל, שגם עליו כבר נכתב אלף פעמים שהוא כישלון גמור, אבל בפועל הוא משנה את המציאות בקצב גובר והולך. בשטח צומחות עוד ועוד יוזמות של חברות היי-טק וקורסים מקצועיים, וגם צה"ל מקים מסגרות נוספות של שח"ר, שירות חרדים, והן מצליחות לגייס לשירות מאות צעירים חרדים. אפשר כבר להבחין שמדובר בזרזיף שיהפוך לשיטפון, והמאות יהיו לאלפים. המצוקה התחילה בגלל קונפליקט השירות בצה"ל, והיא לא תיפתר אלא דרך שירות בצה"ל. וזה כבר מתחיל להתרחש. מצד שני, יש חשש שכאשר ישרתו בצה"ל אלפי חיילים חרדים, החילונים הליברלים יתחילו להשתמט בהמוניהם. צה"ל עם חרדים כבר לא יהיה נאה להם. בקטן גם זה כבר התחיל להתרחש, ובכל זאת אני אופטימי. ורק עוד דבר אחד לכם, הציונים החילונים הישרים בלבם ומודאגים באמת מתחזיות הדמוגרפיה החרדית. פעם לימדתם אותנו שלבעיה מדינית לא יכול להיות פתרון צבאי. עכשיו אתם צריכים להפנים שלבעיה דמוגרפית לא יכול להיות פתרון כלכלי. לבעיה דמוגרפית יכול להיות רק פתרון דמוגרפי. במקום לזעוק ולדאוג ולהתריע מפני הכתובת על הקיר, חברים, פשוט תתחתנו ותולידו. אתם רוצים ישראל ליברלית, חילונית, מערבית? המחיר ידוע: חמישה ילדים למשפחה חילונית מבוססת. לא רוצים לשלם? אל תבכו.
|
|
בשונה מ רון חולדאי, שהציע מרד חילוני וכפייה בכוח של תוכנית לימודים בבתי הספר החרדיים, ל חיים רמון יש כישרון לתאר בעיות מורכבות במילים פשוטות ולהציע להן פתרון פשוט ודרסטי. וכדרכו הוא הציע השבוע פתרון פשוט גם לשאלה הזו: אם כל המצוקה של החרדים ושל המדינה נולדה כתוצאה מחובת הגיוס לצה"ל, שחררו אותם ממנה ודי. כל צעיר חרדי בן 17 יבוא ללשכת הגיוס, יצהיר שהוא חרדי ויקבל שחרור. לא במסווה של כאילו דחיית שירות, ולא בתנאי שהוא כאילו לומד בישיבה. תנו לו שחרור סופי מצה"ל בלי תנאים. ממילא בפועל הם לא משרתים, אומר רמון, לפחות שילכו לעבוד. למה אני צריך גם לממן מאה אלף תלמידי ישיבה? וגם האבחנה הזו, והצעת הפתרון הזו, נאמרות במילים נכונות ומזייפות במנגינה. גם רמון נגוע באותה מנגינה של שנאה, שלא תביא שינוי אלא התבצרות. רק באהבה אפשר יהיה לשנות את המצב. נכון שהכול התחיל עם קום המדינה וחובת הגיוס. נכון שדווקא המדינה החילונית היא שכפתה על החברה החרדית את אופיה החריג, אבל הפה שאסר כבר לא יכול להיות הפה שיתיר. 62 שנים הן הרבה זמן, כמעט שלושה דורות, והשנים שחלפו כבר הפכו את הכורח החיצוני למרכיב זהות פנימי. "תורתו אומנותו" הפכה להיות הגדרת הזהות של יהודי חרדי בישראל. שום אבחת חרב לא תוכל להפוך את הקערה הזו על פיה, רק שיתוף פעולה אוהב, והדרגתי, בין כוחות מבפנים ומבחוץ.
|
|
אבל כל זה מתרחש רק בחברה החרדית בישראל. בחו"ל יש קהילות חרדיות גדולות ומבוססות, שבהן גרעין מסוים של לומדים שתורתם אומנותם, וסביבו חברה מאוזנת כלכלית וחברתית של אנשים עובדים. רופאים חרדים וכלכלנים חרדים, ועורכי דין ואנשי עסקים ועובדי כפיים. בישראל אם עזבת את הישיבה ויצאת לעבוד אתה סוג ג' בשוק השידוכים. בקהילות חרדיות בתפוצות, בחור שנשאר בישיבה שנים על שנים נחשב בדרך כלל לשידוך פחות נחשק בהשוואה למי שעוזב את הישיבה בגיל 20 והולך ללמוד מקצוע. הפרדוקס הוא שלא הנורמה החרדית אלא המדינה החילונית היא שהכריחה את כל האוכלוסיה החרדית להיות תלמידי ישיבה לכל החיים. כל התסבוכת התחילה עם קום המדינה בשל חובת השירות בצה"ל. בימים ההם החרדים באמת לא יכלו להרשות לעצמם יציאה של הצעירים לשנתיים או יותר של שירות מעורב עם החברה החילונית. בצדק הם חששו שהדבר יביא בעקבותיו נטישה המונית של הדת בכלל ושל אורח החיים החרדי בפרט. החרדים היו אז הרבה פחות בטוחים בעצמם והרבה יותר מסוגרים בתוך חומותיהם, וכוחה של החילוניות מנגד היה הרבה יותר סוחף. הדרך היחידה שהמדינה הותירה בפניהם לשמור על הצעירים שלהם בתוך הקהילה המתבדלת, הייתה הסדר דחיית השירות של תלמידי הישיבות.
|
|
