הטרגדיה של הכפר אל ולג'ה

אי-אפשר להישאר אדיש כאשר מעלים את כאבם של מתיישבים יהודים שנאלצים לפנות בית, מפעל חיים, בו השקיעו את מיטב כוחותיהם. קשה להישאר אדיש לכאבו של החקלאי היהודי הרואה את ביתו ושדותיו נכחדים ועליו לעזוב, גם אם הציעו לו פיצוי כזה או אחר תמורת הפינוי בעקבות משא-ומתן עם הרשויות המוסמכות. קשה לי לקבל, שאנחנו אדישים, כאשר מדובר בכאבו של הזולת שנאלץ תוך פרק זמן קצר לראות את ביתו נהרס פעם אחר פעם. ב-1948 נכבש הכפר אל ולג'ה, רוב התושבים נסו לשטחי ממלכת ירדן ואותם מעטים שנותרו בכפר גורשו. על אדמות כפר אל ולג'ה הוקם בראשית שנות החמישים מושב עולים הנושא את השם עמינדב. הכפריים של אל ולג'ה המקורית הקימו מחדש את כפרם מדרום לירושלים. הכפר החדש זכה לחיים קצרים רק עד שנת 1967. אחרי כשמונה עשרה שנים מצאו עצמם כפריי אל ולג'ה בפני מציאות חדשה, שחרב הגירוש וההרס מונפת מעליהם שנית. אחרי שחוו את הרס הכפר ב-1948, הם עומדים היום בפני מציאות שמבחינה משפטית לא מכירה בקיומם. על אדמת הישוב החדש שהם בנו ב-1948 החליטה ממשלת ישראל לבנות את ההיאחזות "גבעת יעל". לא מדובר רק ב"גבעת יעל" אלא ביצרים נדל"ניים שעבורם מוכנים בישראל אפילו לפתע להזיז את החומה. תוואי חומה שאתמול נקבעו צרכיו הביטחוניים בקפידה רבה, לפתע מקבל תפנית. התפנית היא פועל יוצא של תאבון נדל"ני לשטח שעליו יוקמו אלפי יחידות דיור ויצירת רצף התישבותי עם שכונת גילה. כדי ליישם את התוכנית, שתחייב הרס כמעט מוחלט של בתי כפר אל ולג'ה והפקעת כל אדמותיו החקלאיות, מופיעים אותם קצינים שרק אתמול הצדיקו תוואי של חומה כמצדיקי השינוי ההכרחי לבנות תוואי חדש, שיכלול את כל האדמות החקלאיות של אל ולג'ה ויחייב את הרס מרבית בתיו. תושבי כפר אל ולג'ה אינם צד למשא-ומתן עם הרשויות, הם בבחינת חפץ, שישראל יכולה להזיזו בכל עת שתרצה. מצערת אותי העובדה, שאנחנו נותנים יד ליצירת מציאות, שמקוממת נגדנו עם, שאיתו אנחנו חייבים להגיע להסכם של הקמת שתי מדינות לשני עמים.