שהחיינו: ציונים לא מתנחלים

בשכונתנו הופיעו שוב הפלקטים הכחולים, והפעם עם כיתוב "ציונים לא מתנחלים". המילים הללו מסגירות את חתימת ידו של הרך הנולד החדש והדינמי "שמאל לאומי", וחתומה עליו "קואליציית השמאל הציוני": "שלום עכשיו", "התנועה הירוקה", "יוזמת ז'נווה", "השומר הצעיר", "התנועה הקיבוצית", תא "אופק" ועוד. כבחירה אסטרטגית, צירוף המילים "ציונים לא מתנחלים" יש בו ערך מוסף של חידוש. לא אמרו כזאת עד עכשיו. המתנחלים ידעו היטב ש"ציוני" - כמו "יהודי" וכמו "העם" - היא מילה המעוררת רגש חיובי והזדהות עליונה בתודעה הישראלית הכללית. לכן הקפידו לשווק את עצמם כציונים, חלוצים, ממשיכי דרכה של ההתיישבות הציונית. השמאל-מרכז הציוני בלע זאת ללא התנגדות, והייתה בכך אחת השגיאות הגורליות שעשה "מחנה השלום" הישראלי במאבק על נפש העם. במחקר בתהליך הפיכתה של ישראל מציונית ל"ציונית", במשמעות המתנחלים, הממצא הברור הוא שמתנגדי ההתנחלות לא ידעו לשים גבול, למתוח קו-אדום, בין ישראל לשטחים, בין ציונות למשיחיות-בכוח-מזוין, בין נאמנות למדינה לנאמנות למשטר שהפך משטר ההתנחלויות. נתנו למתנחלים להיות ציונים. מכאן החשיבות ההיסטורית של גילוי פומבי ראשון זה של עצירת התהליך. גילוי של המודעות, שציונים אינם מתנחלים, ומתנחלים אינם ציונים. זאת סיבה לברך ולהרים כוסית עם ידידים. אגב, באתר של "השמאל לאומי" מצאתי עוד משהו מלבב. הם כתבו שמרוב הכנת סיסמאות להפגנה שתהיה ב-15.5 בירושלים, "התייבש להם המוח", והם מבקשים מהקוראים לשלוח להם הצעות לסיסמאות. אני שלחתי, בין היתר - "ציונות = אהבת הארץ", "התנחלות = אונס קבוצתי שלה". גם אני יודע שההגשמה הציונית נעשתה תוך ביצוע חטאים רבים כלפי הפלסטינים. עם זאת, אדם ישר יודה שהתנועה הציונית הייתה תנועה מודרנית, וראתה את זכותנו לחזור לא"י במסגרת תפיסה מודרנית של מוסר מדיני, של מה מותר ומה אסור לה במאבק נגד אויביה. למתנחלים הכל מותר. א"י נבחרה, בתפיסה הציונית, ליעד שבו תתרחש תקומתו המדינית של עם ישראל, אבל באמצעים המתאימים למוסר המדיני הבינלאומי של ימינו. זכותנו על הארץ נתפסה, בתפיסה הציונית, כזכות להקים כאן בית לאומי, בהתאם לערכי הצדק והמוסר של ימינו, מבלי לפגוע בזכויות התושבים הלא-יהודים. התנועה הציונית חגגה את הצהרת בלפור, שבה הסייג הזה היה מפורש, ולא את הצהרת כורש או את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו. ההשתלטות בכוח על השטחים שנכבשו במלחמת הקוממיות מעבר לגבולות החלוקה, נעשתה במלחמת קיום, שבה האויבים באמת רצו, ופתחו בביצוע הכוונה, לחסל את מדינת ישראל. מאז הציונות ואנחנו ניצבנו בפוזה זו (ציטוט ממגילת העצמאות): "גם בעיצומה של מלחמת הדמים המתנהלת נגדנו אנחנו מושיטים יד לשלום ולשכנות טובה...". ב-5.6.67 אמר לנו שר הביטחון הכריזמטי החדש משה דיין, בפקודת-יום: "חיילי ישראל - לנו אין כל כוונות כיבוש"... לנו, באמת, לא היו כוונות כאלה. ואז זה קרה - מהפך. הכוח המזוין עלה לראש. הרעיון שזכותנו ההיסטורית לשלוט על א"י היא מכוח ההבטחה האלוהית הפך לא רק רעיון משיחי-דתי, אלא ל"זכותנו", זכותה של מדינה מודרנית להשליט את הזכות שלה בכוח הזרוע ובניגוד לחוק ולמוסר מודרני. ברגע שהמשטר הפך להיות התנחלותי, ישראל חדלה להיות ציונית והפכה למשיחית-מזוינת. זאת האמת, אך לא כל האמת. כי "זכותנו ההיסטורית" העתיקה לשלוט על כל א"י כוללת גם את החורן, הגלעד, הבשן, וארץ גושן - וזה רק תלוי ברבני יש"ע אם זה הכל, או יש עוד. לכן, הסיסמא שפתחנו בה היא גם אמת: התנחלות איננה, ולא יכולה להיות, ציונות.