מעניין אם נפתוליו של ריצ'רד גולדסטון יכולים היו להוות מקור השראה ליוהאן פון גתה הנערץ. בניגוד לוורתר הצעיר, גיבורו של גתה נעץ קליע בראשו בגלל שנואש מחוסר התכלית של חייו, ובשל התנהלותו הכושלת וחסרת המזל נראו חייו של ריצ'רד הזקן סוגים בשושנים.
ריצ'רד תמיד עשה את מה שצריך. אימא שלו רצתה שיהיה עורך דין, הוא עמד בציפיות ואפילו התמנה לשופט. מערכת המשפט הגזענית של אפריקה הדרומית ציפתה ממנו לאשרר גזרי דין דרקוניים, וריצ'רד ניפק את הסחורה באריזה של צידוקים טכניים משכנעים. האו"ם ציפה שירשיע את ישראל בפשעי מלחמה, וריצ'רד הממושמע לא היסס. הוא ישב וקיבץ ורשם והגה תילי מילים, מילים שנבעו ממוחו הקודח ובמו שיניו הנרצעות מסר את כתב האישום לאדוניו.
אז איך זה יכול להיות שריצ'רד מותקף כמעט מכל הכיוונים? מה לא עשה בסדר? מדוע הפרלמנט האירופי פוסל את היצירה שלו? מדוע ארצות הברית מסתייגת ממנה? מדוע אישים ידועי-שם תוקפים אותו ללא רחם? איך זה שאפילו לוועדה לזכויות האדם תקוע הדוח הזה בגרון, לא לבלוע ולא להקיא? מה קרה פתאום? הוא לא השקיע זמן ועבודה? לא פעל על-פי הנוסחה המצליחה של להיות בסדר? אם יעליבו אותו לא יבכה? אם ידקרו אותו לא ידמם? ריצ'רד בהלם. זו סיטואציה שלא התנסה בה. הסבריו המלומדים נופלים על אוזניים ערלות ומעמדתו של המרשיע הסדרתי הוא מוצא את עצמו מותקף ומורשע.
אז אלו הם החיים ריצ'רד, החיים כנדנדה. אמר מי שאמר כי לא ניתן לשקר לכולם כל הזמן וזמנך הגיע. אצל בני עמך אתה כבר מסומן כקאפו. השכנים היהודים שלך מפנים מבט הצידה כשאתה חולף על פניהם. בבית הכנסת השכונתי הפכת לשיקוץ. צעירים בני 20-19 שמשטר מתועב וגזעני דחף אותם למעשים קיצוניים יבקרו אותך בלילות, אתה תצפה בהם שוב ושוב מפרפרים בקצה החבל, החבל שאושרר בחתימתך.
אתה כבר "סוס מת" ריצ'רד גולדסטון, אך בניגוד לוורתר הצעיר תמשיך בחייך העלובים עד שתישכח לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי. שמך ייזכר מדי פעם בהקשרים שלא היית רוצה לשמוע עליהם. ישראל תמשיך ותשגשג למרות טיפוסים כמוך ולמרות המפעילים שלהם. חייך כבר אינם חשובים ומבחינת מרבית הציבור הישראלי והיהודי, אתה "מחוק".
