זכאי ולא מחמת הספק

בראיון למעריב ("אדוני הרמטכ"ל, אתה לא שיקרת?", 8.5.10), תא"ל (במיל.) שמואל זכאי יוצא במתקפה רבתי על הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, בגלל מה שהוא סבור הייתה טעות ואולי אפילו יותר מכך, בהפסקת שירותם של תא"ל תמיר ופארס. לא כל יום מתפרסם מאמר או ראיון אשר מהווה, אם הדברים נכונים, כתב אישום חמור כלפי צה"ל והעומדים בראשו. כל מי שמבקש להבין, ולו חלקית, על מה שמתרחש בצה"ל, ראוי לקרוא את הראיון. כאן, בשורות שלהלן, ייבחנו היבטים שונים שהוזכרו על-ידי זכאי בראיונו, האמורים להדיר שינה מעיני הציבור. למען יוסר כל ספק, מן הדין להזכיר לקוראים שתא"ל זכאי סיים את הקריירה הצבאית שלו בגלל הדלפות, חוזרות ונשנות, לתקשורת. במאמר אחר, במקום אחר, טענתי וחזרתי וטענתי, שבכל הפרשות הביטחוניות הנידונות כיום, העוסקות בהדלפות, בעל פה או העברת מסמכים לתקשורת, אין כל חדש תחת השמש. ולטיעונים התמהים של תא"ל זכאי. והנה הטענה הראשונה: "הוויתור על צ'יקו לא נכון בכל היבט, זוהי שגיאה פיקודית ושגיאה ערכית. זה מעביר מסר רע למפקדים בצבא. אני חושב שצ'יקו עשה מעשה חמור שצריך להיענש עליו". זאת אומרת, המעשה חמור, הנורמות עקומות, אבל מי שטעה הוא הרמטכ"ל, יען כי חייב היה לעבור לסדר היום ולהשלים עם "ערכים" עקומים. צ'יקו שיקר והרמטכ"ל אשם בפיטוריו כי לדעתו, אסור להשלים עם תרבות השקר הקיימת בצבא! והנה, הפרשנות הפילוסופית שקשה להבינה: "יש לך התנגשות בין ערכים? תחשוב מה יותר חשוב. החובה שלי, כרמטכ"ל, לדאוג שהצבא ינצח במלחמה, או החשש שאיזה מישהו מטומטם יחשוב שאני, כרמטכ"ל, נותן גיבוי לשקרנים? אם גבי היה משאיר את צ'יקו בצבא, היה איזה מפקד אחד בצה"ל, או אזרח במדינה, שהיה חושב שהרמטכ"ל מאמין שבצה"ל צריכים להיות שקרנים? אתה מדבר בשם ערכים? תפגין ערכים". התשובה היא כן. רבים בצה"ל ובציבור היו סבורים שאם לתא"ל מותר לשקר, מותר גם לבעלי הדרגות היותר גבוהות אך גם יותר נמוכות. ומה אם משקרים בנושאים הרגישים ביותר הכרוכים בחיי אדם, בחיי חיילים? גם אז מותר לשקר? כמה ועדות חקירה לא מצאו שקרינים פתולוגיים בקרב קצינים בכירים ביותר אשר הסתירו את האמת? האם זו נורמה שיש להשלים עמה? ובכלל, יש כאן התחסדות ומידה לא קטנה של יהירות: עם כל הכבוד לתא"ל זכאי וחבריו המודחים, יש לקוות שצה"ל אינו נשען רק על אלה. אם כך המציאות, אוי לנו ולצה"ל. החמורה שבאמירות זכאי היא האמירה הבאה: "הבעיה של צה"ל במלחמת לבנון השנייה הייתה קודם כל בעיה של תרבות. תרבות של מינויים, תרבות קבלת החלטות, של שפה צבאית שהיא לא צבאית. יותר מדי סומכים כאן בדרג האסטרטגי על מה שאומר הצבא. בסופו של דבר, מה שיוצא שהסגן, שכותב בשביל הסרן, שמציג את זה לרב-סרן, שאומר את זה לסגן-אלוף, שאומר לאלוף משנה, שאומר לתת-אלוף, שאומר לאלוף, שאומר לרמטכ"ל, שאומר לראש הממשלה, הוא שקובע את האסטרטגיה של מדינת ישראל. זה היה בלבנון השנייה". אם נכונה קביעה זו, ואין להטיל ספק בכך כי זכאי מכיר היטב את הצבא, הרי שזו שערורייה שאין כדוגמתה. למען האמת, אין צורך להסתמך על דברי זכאי בלבד, אלא יש לקחת את כל החומרים הקיימים, לקרוא אותם היטב, ולהבין שזו התרבות השולטת בצה"ל. גם זאת אולי היה צריך להסתיר מן העין הציבורית? האם לכל הקלקולים הללו לא היה אף פעם מחיר דמים? מי אלה שנתנו את הדין על כך? אלה שאלות כבדות משקל ועליהן יש לנהל דיון ציבורי מעמיק ורציני. תרבות קבלת ההחלטות בביטחון לאומי במדינת ישראל היא תרבות קלוקלת. לא כותב המאמר קובע זאת, אלא ועדות החקירה האין - סופיות שהיו. מסקנותיהן, לדאבון הלב, נזרקו לפח, וקצינים בכירים המשיכו להתנהל לפי אותה תרבות המתוארת לעיל על-ידי זכאי. מי שייקח לידיו את דוח ועדת וינוגרד ויעמיק בקריאתו, יבין עד כמה זכאי אינו מגלה סודות כמוסים. הבעיה היא שמר זכאי היה חלק בלתי-נפרד מאותה תרבות, שכאמור דרשה קורבנות רבים. במקום להגן על ערכים תמוהים, ראוי היה שמר זכאי יברך על כך שהרמטכ"ל, אשכנזי, מקפיד על קלה כחמורה ואינו מוכן להשלים עם קיומה של תופעה אשר פוגעת בכל חלקה טובה: אי-אמינות, חוסר יושר, אי-אמירת אמת. אין-ספור פעמים צוטט בן-גוריון, לעניות דעתי, את הנעלה שבערכים: "...תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים, ראויים לכך". ישאל מר זכאי את עצמו אם משאלה זו מתקיימת או לאו.