זה היה קרב מאסף מתמשך, מורט עצבים, אבל התוצאה הייתה ידועה מראש: בשבוע שעבר הודיעה חברת וושינגטון-פוסט שהחליטה להעמיד למכירה את שבועון החדשות "ניוזוויק". כבר כמה עשורים שעורכי ה"ניוזוויק" מנסים להגדיר מחדש את מקומו של השבועון על מפת התקשורת, ועכשיו, לפחות מבחינת הבעלים הנוכחיים, הגיעו הנסיונות לקצם.
ההחלטה הסופית הייתה בלתי-נמנעת: ב-2008 הפסיד השבועון 16.1 מיליון דולר, ב-2009 גדל ההפסד ל-29.3 מיליון דולר, והשנה הוא צועד לקראת הפסד של כ-20 מיליון. דווקא כאשר הוושינגטון-פוסט הציגה רבעון ראשון מוצלח בעסקיה האחרים, חשוב היה לה להבהיר למשקיעים כי היא נפרדת מן המשקולת הכבדה של "ניוזוויק". "אנחנו לא רוצים לעשות את זה, אבל מדובר בעסק", אמר יו"ר חברת הוושינגטון-פוסט דונלד גרהאם בשבוע שעבר. "איננו רואים כל דרך להגיע לרווחיות עם 'ניוזוויק".
מי אשם בכשלונו של שבועון החדשות, שבמשך 77 השנים האחרונות שימש חומר קריאה ותפאורה קבועה במיליוני בתים באמריקה, בחדרי המתנה של רופאים ועל שולחנותיהם של אנשי עסקים ופקידים בכירים? החשוד המיידי הוא כמובן האינטרנט, האח הצעיר, החינמי, השובב והזמין שמאיים לסלק מן הזירה מוצרי תקשורת ששיבה זרקה בשערם.
פרשן המדיה של המגזין המקוון "סלייט", ג'ק שאפר, טיהר בטורו לפני ימים אחדים את האינטרנט מאחריות לגסיסת "ניוזוויק", והזכיר כי כבר לפני 22 שנה עסקה העיתונות ב"מאבק ההישרדות" של השבועון. באותם ימים נאלץ "ניוזוויק" להתמודד עם שידורי החדשות בכבלים ועם עיתונים יומיים בפרישה ארצית, כדוגמת "יו.אס.איי.טודיי" וה"ניו-יורק טיימס", שהחל להדפיס מהדורות מקבילות בעריה הגדולות של אמריקה. כבר ב-1989 הגדיר כתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו" את "ניוזוויק" ודומיו כדינוזאורים.
דעיכתו של "ניוזוויק" מזכירה כי האינטרנט הוא אומנם גורם מרכזי בטלטלה העוברת על עולם התקשורת, אבל הוא רק מרכיב אחד. תוואי הקרקע של התקשורת השתנה לבלי-היכר: צרכן התקשורת מוצף בחדשות מכל עבר. לא רק במבזקים בהולים ובפתיתי מידע, אלא גם בכתבות רקע ובאינסוף פרשנים על מרקע הטלוויזיה ובתחנות הרדיו. המידע אולי מקוטע, הפרשנויות פשטניות וההתנצחויות הפוליטיות דוחקות לא פעם את הדיון המהותי, אבל כל אלה יוצרים אצל צרכן התקשורת תחושה של רוויה.
פעם הכל היה אחרת: דיאטת המידע התבססה על מהדורות חדשות קצרות, מעט יומני חדשות ועיתון יומי, שבארצות-הברית היה בעיקר מקומי-קהילתי. מי שרצה להשלים את החסר בכל הקשור למה שמתרחש בוושינגטון או מעבר לים, קיבל מדי שבוע את תמונת העולם המסודרת בין דפיהם של שבועוני חדשות כ"ניוזוויק" וה"טיים". השערים של שני המגזינים נחשבו במשך עשרות שנים לקובעי סדר יום מרכזיים בשיח הציבורי בארצות-הברית. המהדורות הבינלאומיות שלהם זכו לנוכחות משמעותית באירופה ובאסיה.
"ניוזוויק" בא לעולם בשנת 1933, כעשור אחרי שה"טיים" של הנרי לוס החל להופיע וביסס את מעמדו כשבועון חדשות. "ניוז-ויק" (בארבע השנים הראשונות הפריד מקף בין שתי המלים) הוקם על-ידי קבוצה של אילי הון, ובהם פול מלון, בן למשפחת ברוני הבנקאות והתעשיה. ב-1937 התאחד עם שבועון חדשות אחר בשם "טודיי" והפך ל"ניוזוויק".
"ניוזוויק" היה למותג של עיתונות סולידית, צוטט ברחבי העולם וטיפח במשך השנים שורה של עיתונאים ידועי שם. אחד הבולטים שבהם היה בשנות החמישים, השישים והשבעים ארנו דה-בורשגרייב, שכיהן ככתב הראשי של השבועון. דה-בורשגרייב דיווח מכל קצווי תבל, סיקר מלחמות וריאיין נשיאים וראשי ממשלות שהעבירו באמצעותו מסרים ליריבים ולבעלי ברית. דה-בורשגרייב בילה ימים רבים גם במזרח התיכון, וב-1969 צוטט בישראל בהרחבה ראיון שהעניק לו נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר, שבו קרא לישראל לחדול להיות מדינה יהודית כדי שתתקבל על-ידי שכנותיה.
לכתבי השבועון היה שמור מקום בשורות הראשונות של חדר התקשורת בבית הלבן, והייתה להם דלת פתוחה ללשכותיהם של מנהיגים ברחבי העולם. אחד המדורים הפופולריים שלו, "פריסקופ", שימש במה להפרחת בלוני ניסוי ולפרסום ידיעות מבוססות למחצה, שלפחות כמה מהן התפתחו אחר-כך לסיפורים גדולים.
ב-1961 החליף השבועון בעלים, כאשר העיתונאי בן ברדלי שיכנע את המו"ל של ה"וושינגטון פוסט", פיליפ גרהאם, לרכוש אותו. בספר זכרונותיו שיחזר ברדלי, לימים עורך ה"פוסט" בימי פרשת ווטרגייט, את השיחה הארוכה שבה הסביר לגרהאם כי "ניוזוויק" יקדם את היומון הוושינגטוני למעמד הראוי לו על הבמה הלאומית והבינלאומית ויעצים באופן משמעותי את קבוצת התקשורת המשפחתית. ברדלי עצמו, שהיה באותם ימים כתב ה"ניוזוויק" בוושינגטון, כבר היה באותה תקופה ידידו הקרוב של הנשיא ג'ון קנדי.
הקשר עם ה"וושינגטון פוסט" מיצב את "ניוזוויק" בסוגיות פוליטיות וחברתיות בדרך כלל באגף הליברלי-דמוקרטי. הוא גילה פתיחות רבה יותר ממתחרהו ה"טיים" לתביעות לשוויון זכויות לשחורים, להפגנות נגד מלחמת וייטנם ואפילו לביטלס. ה"טיים", מנגד, נטה בדרך כלל למחנה הרפובליקאי.
הקשיים של "ניוזוויק" החלו להסתמן כמה עשורים מאוחר יותר. כמו ב"טיים" ובשבועון החדשות השלישי, הפחות מוכר ברחבי העולם, "יו.אס. ניוז אנד וורלד ריפורט" (שהפך ב-2008 לירחון), התחבטו הבעלים והעורכים כיצד להתאים את המגזינים למציאות החדשה.
"טיים", לדוגמה, שינה את עיצובו ואת אופי תכניו כמה פעמים. ב-1987 החליט העורך הנרי מולר להיפרד משיטת הכתיבה המיתולוגית של ה"טיים", שהתבססה על עבודת שטח של כתבים בכל רחבי ארצות-הברית והעולם, שסיפקו חומר גלם לעבודת כתיבה מדוקדקת כפסיפס של עובדות, ציטוטים ותיאורי צבע שנכתבו על-ידי עורכים מיומנים בניו-יורק. ב-2006 ניסה ה"טיים" להמציא את עצמו מחדש פעם נוספת עם דגש על סיפורים קלים ושימושיים יותר לקוראים.
"ניוזוויק", מצדו, שחש גם הוא את הגלישה במורד נתוני התפוצה וההכנסות, ניסה לפני כשנה למצב עצמו מחדש באמצעות הגדלת הנתח של מאמרי הדעה. השינוי הוסבר בהנחה שהקוראים רוצים לקרוא יותר, לא פחות. המציאות הוכיחה ההפך. בשנת 2000 הופצו מדי שבוע 3.14 מיליון עותקים של "ניוזוויק", אבל בסוף השנה שעברה הגיעה התפוצה השבועית הממוצעת ל-1.97 מיליון. המשבר הכלכלי הנחית מהלומה קשה על שבועוני החדשות וגרם לירידה של 25% בהיקף הפרסום. בינתיים נכנס לשוק השבועונים באמריקה גם המתחרה הבריטי "האקונומיסט", שזוכה להערכה רבה בקהילה העסקית והאקדמית כמוצר עיתונאי מתוחכם ושנון יותר.
ג'ון מיצ'ם, העורך הראשי הנוכחי של "ניוזוויק", שב והדגיש בימים האחרונים כי השבועון לא נסגר, אלא רק עומד למכירה. אבל לא ברור מי יושיע אותו, ולכמה זמן. שבועון אחר, "ביזנסוויק", ניצל לאחרונה מסגירה לאחר שנרכש על-ידי רשת התקשורת בלומברג תמורת חמישה מיליון דולר בלבד. על-פי פרסומים שונים, מיצ'ם מנסה לארגן קבוצת רכישה שתקנה את השבועון.
בעיתונים ובבלוגים באמריקה מתרוצצים ניחושים בדבר זהותם האפשרית של הרוכשים. מוזכרים שמותיהם של אנשי עסקים ידועים, ובהם גם איל העיתונות רופרט מרדוק, שנכסיו באמריקה כוללים בין היתר את ה"וול-סטריט ג'ורנל" ואת רשת הטלוויזיה בכבלים פוקס-ניוז, ושל
חיים סבן, מי שהיה בעבר מבעלי השליטה בבזק ובקשת, זכיינית ערוץ 2.
מיצ'ם התראיין לפני ימים אחדים בתוכנית הטלוויזיה של ג'ון סטיוארט, אולי כדרך לשווק את השבועון. "אני לא חושב ש'ניוזוויק' הוא התפסן היחיד בשדה השיפון שעומד בין הדמוקרטיה ובין הבורות", אמר מיצ'ם, "אבל אני חושב שאנחנו אחד מהם, ואין כל-כך הרבה שעומדים שם על קצה הצוק".
מצד שני, אם לשפוט על-פי חלק ניכר מן הטוקבקים בתחתית מאמרו של מיצ'ם, "
ניוזוויק על פרשת דרכים", יש רבים שצוהלים למראה השבועון הצולל אל התהום. "הגיע הזמן שהעיתון שלכם יישטף עם המים באסלה, ממש כמו הסיפור המפוברק על הקוראן (שחיילים אמריקנים השליכו לכאורה לשירותים) שפירסמתם כדי לחבל במאמץ המלחמתי", חגג גולש אחד. ואחר הוסיף: אינכם ניצבים על פרשת דרכים, אלא צוללים לתהום שאליה דחף אתכם מיצ'ם כשהפך את "ניוזוויק" לכתב-עת שמאלני קיצוני.
בימים הרחוקים והטובים של "ניוזוויק" טקסטים כאלה לא היו עוברים את עורך מדור "המכתבים למערכת". אבל העידן הזה תם, והעיתון, שמזכיר לאחד המגיבים "דוד בגיל העמידה", מתקשה לנווט את עצמו על מפת התקשורת החדשה.
עוד בנושא: 