אייכמן נתלה בכלא רמלה בחצות, בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1961 הוא היה האדם היחיד שהוצא להורג במדינת ישראל. בתקשורת הממוסדת של אז, וגם בשל חוסר מקום, הורשו רק ארבעה עיתונאים ישראלים להיות נוכחים בתלייה. שני סוהרים קיבלו כפתורי הפעלה של הגרדום שרק אחד מהם פעל, בכוונה, כדי שכל אחד מהם יוכלו לומר לעצמו "לא אני הרגתי".
הם כינסו לאחר מכן מסיבת עיתונאים לילית ב"בית סוקולוב", ובה סיפרו את הסיפור.
גופתו של אייכמן נשרפה בתנור שבנה יצרן התנורים עמיחי פגלין, מוותיקי אצ"ל ולאחר מכן, בלי קשר, יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. נציב בתי הסוהר, אריה ניר, הריק את האפר לתוך קופסת ניקל (אברי זומרפלד, "האדם השלישי", שישב אז בכלא רמלה, טען שהיה זה סיר לילה). הוא יצא בספינת משטרה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, ושפך את האפר לים, כפי שעשו בעלות הברית לאפרם של נידוני משפט נירנברג, בהושענא רבה תש"ז (1946).
ספרים רבים נכתבו על הפרשה, ובראשם "הבית ברחוב גריבלדי" של
הראל, שהיה לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. הראל היסווה תחילה את שמות כל הסוכנים (חוץ משלום דני, שנפטר בדמי ימיו). מאוחר יותר הוציא מהדורה חדשה, ובה פרסם את שמות רובם. גם צבי ומלחין פרסמו ספרים. זה עתה יצא לאור, בתרגום עברי, ספרו של ניל בסקומב, "המצוד אחרי אייכמן", הכתוב כספר מתח, מסכם את כל הפרסומים הקודמים, ומוסיף עליהם ראיונות אישיים וחומר אחר. שמות כולם נחשפו, חוץ מאחד: רופא מרדים מבית חולים גדול, שלא היה עובד המוסד, וצורף למשימה. הוא קרוי "ד"ר מוריס קפלן", אך אין זה שמו האמיתי. מלחין, שהפך לאמן-פסל, ומשה תבור, נפטרו לפני מספר שנים.