נתחיל, בסיפור מפורסם:
בחור אחד, צעיר ולאו-דווקא מוכשר, לשון המעטה, נכנס יום אחד לעבודה בקונצרן - קונגלומרט חובק עולם, בתפקיד זוטר. גזרן בגדים היה. מדי תקופה קצרה, הוא קודם במעלה ההיררכיה. בכל רבעון קודם וקודם. מנהל מחלקה. מנהל אגף. מנהל חטיבה. מנהל מפעל. בחלוף שנים ספורות, מזעיקו ללשכתו, יו"ר מועצת המנהלים הקשוח ומודיע לו כי החליט למנותו למנכ"ל הקונצרן כולו. "אני שמח", מגיב הצעיר המופתע. רק ביקש הצעיר לצאת מלשכת היו"ר, כולו נרגש, ויו"ר מועצת המנהלים שב וקורא לו ממש ממפתן הדלת. "זה מה שיש לך לומר לי", רטן והתריס כלפיו. "אה נכון - אתה צודק - שכחתי - תודה אבא", הגיב הצעיר ה"מוצלח".
ואתם זוכרים - מי שיש לו קשרים - אין בצריך לו - כל פרוטקציה...
איש אחד, למי ששכח,
רפי פלד שמו, היה פעם מפכ"ל. היה זה באפריל 1993 עת מונה הוא לתפקיד המפכ"ל ה-11 של משטרת ישראל.
בתחילת 1994 נחשפו בעיתונות טובות הנאה שקיבל, ביניהן חבילות נופש ושהות בבתי מלון. לפרסום מיוחד זכתה תמונה בה נראה פלד משתכשך בג'קוזי יחד עם קציני משטרה נוספים. החיים הטובים. את הפשיעה הם מיגרו מזמן. יש להם זמן. החשיפה זכתה לכינוי "פרשת הג'קוזי".
בעקבות הפרשה הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, לפתוח בהליכים משמעתיים נגד פלד. ב-1 במאי 1994 התפטר רפי פלד מתפקידו כמפכ"ל, ולמעשה מנע את ההליך המשמעתי/המשפטי נגדו. היה לו ככל הנראה מה להסתיר וממה לחשוש.
חלפו שנים. מפכ"ל ברירת מחדל מונה, רנ"צ
דודי כהן שמו. מונה הוא, למי ששכח, רק אחרי שהשר לביטחון-פנים דיכטר הכריז על ניצב
יעקב גנות כמועמד - המינוי לא צלח והשאר כבר היסטוריה.
אותו דודי כהן, היה פעם מפקד ימ"ר תל אביב. כשסיים את התפקיד, לא בהצלחה רבתי, ביקש ממחליפו, נצ"מ מרדכי ליבר (הקצין והאגדה שהפך מיתוס בקרב שוטרי ישראל) לעשות "חפיפה". ליבר ציחקק. גיחך. "מי אתה שתעשה לי חפיפה", אמר לו. "חמש דקות וקח חפציך וסע - אני כבר בתוך התפקיד ולא צריך שום חפיפה - את ימ"ר תל אביב אני מכיר ככף ידי", אמר ליבר - שגדל ביחידה ובנה את היחידה - ועשה. כמה חכם הוא ליבר שידע כבר אז עם מי יש לו "עסק". היום, ליבר בפנסיה, יושב כל יום שישי בקפה בתיה בדיזנגוף, מוקף בהרבה מחבריו, יוצאי ימ"ר תל אביב ומפקדי הימ"ר לדורותיהם, ורואה/צופה בעצב את המשטרה - שבראשה מפכ"ל שכזה. אני, במו אוזניי שמעתי, זה מקרוב ממש, את מי שהיה פעם מפקדו של דודי כהן (דודי כהן שימש כסגנו), קצין ידוע ומוכר שפרש בינתיים, מותח עליו ביקורת - עליו ועל תפקודו הלקוי ועל חוסר התאמתו לתפקיד.
והנה, בא דודי כהן למשרת המפכ"ל ורשימה של "חיסולים" באמתחתו. יצר הנקם.
מנצ"מ איציק ("איז'ו המקרר" - ענק הזרוע והגוף) נורבר המעולה הוא התפטר בהקדם ושילח/שיגר אותו "הביתה". התחשבנות אישית. מניעים זרים. נורבר מצא עצמו מכהן כסגן ראש התוכנית להגנת עדים כשהותיר מאחור ניסיון אדיר של עבודה משטרתית מקצועית. דודי ניצח. הציבור - הפסיד.
את "קרמשניט" האגדי, הוא סנ"צ אפרים ארליך, שוטר אמיתי, שאותו טיפח, אימץ וגידל מרדכי ליבר המקצוען, שילח והגלה למרחב חברון - רחוק מהלב - רחוק מהעין - לתפקיד סממ"ר - תפקיד שלא אויש שנתיים על-ידי איש - רק בגלל שהתחשבן עימו - התחשבנות אישית על-רקע סכסוך אישי - עוד מימי שירותם המשותף בימ"ר תל אביב. הוא לא שכח לו גם על כי העז לחשוף את "פרשת
פריניאן" - שהביאה להקמת ועדת זיילר. נקמנות לשמה. שנאה. טינה אישית. שום שיקול מקצועי טהור. רק מניעים זרים ופסולים היו ועודם כאן. גם היום, נוטר לו המפכ"ל טינה גם על כי פורסם בתקשורת שדהר ברכבו 180 קמ"ש כאילו היה טייס פאנטום. בינתיים דודי מנצח. הציבור במחוז תל אביב מפסיד את "קרמשניט" - המומחה מספר אחת במשטרה בביעור פשיעת הרחוב, ביעור נגע הזנות, ההימורים, הסמים, הנהיגה בפסלות ועוד ועוד. קצין אמיתי ש"שרף" סוליות נעליים.
עם ניצב
אורי בר-לב - הקצין המעולה - מלח הארץ - מנהיג ישר ואמיתי - בא לעשות חשבון וניסה לשגרו הביתה. ניצב אורי בר-לב - "איים" על דודי - במקצועיותו. הוא חשש ממנו. ירא מפניו. הוא רוצה הרבה "קטנים" לידו. מענקים הוא חושש.
ניצב בר-לב עתר לבג"צ והמפכ"ל נותר נבוך. אורי בר-לב - ניצח ובענק.
הלאה...