למשטר הדמוקרטי יתרונות רבים, אך במשטר זה יש התנגשויות בין טובת קבוצות - במקרה הטוב, ובין טובת אנשי השלטון ובין העם - במקרה הרע. הסופר והפילוסוף האמריקני תורו טוען כי ההישגים במדינות הדמוקרטיות באים למרות הפרעות ממשלתיות לפעילות הטבעית של הפרט ולא בשל פעילות ממשלתית. טולסטוי משווה את הממשלות לכנופיות שודדים, הוא מצייר את הממשלה כגוף שבתואנות של "שמירה על האזרח הקטן", משעבדת אותו דהֿ-פקטו, וממיתה לחלוטין את ה"חופש התבוני", עד כדי עיוורון נוסח האדם החד-ממדי של מרקוזה, עיוורון שאינו מאפשר לאדם להבין שיש בכוחו לשנות את גורלו.
טענתו של תורו היא שבמדינות הדמוקרטיות, דווקא בשל שלטון הרוב, נוצר איֿ-צדק; אין הכרעת הרוב מבטיחה החלטה צודקת לכלל האוכלוסיה, היא מבטיחה בהכרח החלטה בלתי צודקת לחלק מאזרחי המדינה. חובתו של האדם היא לצדק, בצייתו לחוקי המדינה (למשל תשלום מיסים), האדם תומך באי-צדק ונעשה שותף פעיל (ממש) לעשייתו. כאשר מדינה נעשית ל "כלי משחית", חובה על האזרח הפשוט להתנגד לה. חובה זו אינה עניין של תועלת אישית ואסור לה, בתכלית האיסור, לנבוע מתוך אינטרסים אישיים.
אי-ציות חייב להיות תחום בהתנגדות לחוק ספציפי, לעוולה ברורה. אי-ציות אינו מחייב הפלת השלטון כפתרון יחיד. אי-ציות צריך לנבוע מתוך מודעות לעוול ולאמצעים לביטול העוול מתוך מוכנות אמיתית ושלמה לשאת בתוצאות ברמה האישית - "חוק בלתי צודק איננו חוק כלל". לכן, אי-ציות לחוק כזה אינו אלא מהלך טבעי, ואף הכרחי לכל אדם החושב עצמו מוסרי - "התנגדות היא ציות אלוהי" [ג'פרסון בתוך כהן, הזכות והחובה להתנגד לשלטון, 218].
התנאים להחלת אי-ציות ברורים ופשוטים [רולס, ההצדקה של אי-ציות, 159]:
- כאשר אדם/קבוצה סובלים מאי-צדק מכוון וממושך למרות המחאות המקובלות.
- כאשר האי-צדק מהווה הפרה ברורה וחד-משמעית של החירויות הבסיסיות והמהותיות של האזרח.
- מבחן התוצאה - לאמור, יש סיכוי, ולו זעיר, לתקן את העוולה.
- סירוב למלא צו/חוק ספציפי - פעולה מתוך אידיאולוגיה/מצפון/מוסר;
- התנגדות פסיבית - בלתי אלימה;
- נכונות (ורצון) לשאת בתוצאות;
- פעולה למען הכלל ולא למען עצמך (בלבד);
- לא ניסיון להפוך את המשטר, כי אם רצון לשנות חוקים/גזרות מסוימים וברורים.
היום נשחקות כל הזמן זכויותיה הטבעיות של ההתיישבות מול הגוף השלטוני ומול רשויות המשפט. העדויות לכך רבות, החל בפסיקות ואמירות בבתי המשפט, דרך הסאגה הבלתי-נגמרת של החתמת בעלי הנחלות על חוזי חכירה לדורות, ועד למדיניות של פגיעה במשקים הקטנים והבינוניים. שלושת התנאים להחלת אי-ציות אזרחי, מתקיימים.
ההתיישבות קרבה לנקודה שבה, בלית ברירה, יהיה עליה לצאת למאבק על חייה, לטובת מדינת ישראל שמתעלמת מערכיה. המנגנון הפקידותי הקפקאי, באטימות ובשרירות לב, הופך מגזר שהציונות בעבורו היא הגשמה, והשליחות היא כל הווייתו, למגזר נרדף. הממשל אינו מבין ש"הזכויות הטבעיות", טבעיות בשל התפקיד ההיסטורי של ההתיישבות, וכי בתוך מציאות ים-תיכונית, שבה מדינת ישראל היא אי בודד, המרחב החקלאי הירוק הוא אורך הנשימה של המדינה.
האם קרב היום שבו, מתוך תחושת השליחות העמוקה, יהיה על ההתיישבות לבחור באי-ציות אזרחי...?
You can fool all the people some of the time, and some of the people all the time, but you cannot fool all the people all the time [אברהם לינקולן].
