בשנים האחרונות קיים בדימונה מוזיאון ייחודי למורשת יהדות הודו והביקור בו מומלץ לכל גיל. המוזיאון מציג מאכלים, לבוש, דת ומסורת, וכל הרוצה לחזות - יילך.
לא מזמן קראתי על בני זוג מפתח תקוה - כנראה המקום האחרון בארץ שפועל באטימות וברשעות תחת הנהגה רבנית - שהרבנות בעירם מסרבת לחתן אותם, יוצאי הודו. החלטת הממסד והרבנות הראשית שלא להקשות על נישואי בני הקהילה, לא קשורה לרבנות פתח תקוה, שמצידה לא רואה בעיה להתפרנס - וטוב - מאותו ממסד שהיא אינה פועלת על-פיו.
קהילת בני ישראל היושבים במדינת מאהאראשטרה היו והינם הקבוצה הגדולה בין יהודי הודו. "בני ישראל" חיו בקהילות סגורות ולא התערבבו עם שכניהם ההודים. עם כיבוש הודו על-ידי בריטניה היגרו יהודים לאזור מומבאי ואז פגשו ביהודי קוצ'ין, ובמאה ה-19 גם ביהודי בגדד שהגיעו להודו מאזור עירק של היום.
בני הקהילה מעולם לא סבלו מאפליה או מרדיפות. עם זאת, התנועה הציונית הייתה מפותחת אצל "בני ישראל" ועם הקמת מדינת ישראל היגרו יהודים רבים מ"בני ישראל" לארץ ישראל. אחרים היגרו לאנגליה. מכ-24,000 יהודים בני עדת "בני ישראל" בשנת 1947, נותרו כיום בהודו מספר אלפים מועטים של יהודי "בני ישראל" המרוכזים במומבאי, בטהנה, בפונה ובאחמדבאד.
המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה: לאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרן בכפרים שגרו בהם, לעודדן ולהבטיח להן שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא, נמצא על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא. לצד הקו שני חורים גדולים באבן, המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.
לפני מאתיים שנה התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עימם. לכן, נשלחה בשנת תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכותה אל הרבנים הגדולים בבגדד לשאול את דעתם בנושא "בני ישראל" וזה לשון השאלה (השגיאות במקור):
- "זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם 'בני יסראיל' וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכנו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להינשא בבנות ישראל ונפשנו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו וניקח מבנותם".
רבני בגדד השיבו לבני הקהילה בכלכותה שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עימם:
- "אלא אדרבה מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עימהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון".
שאלות מעליבות התעוררו אף בשנות החמישים וכדי לתקן מעוות זה, ובלחץ דעת הקהל בישראל, ניגשה הרבנות הראשית לאיסוף החומר ההיסטורי על "בני ישראל" ואיסוף של פסקי דין שנכתבו בשאלות אלה. בשנת תשכ"ב, לאחר התערבות גורמים ממשלתיים רמי-מעלה, התכנסה התייעצות מיוחדת של רבנים, שהחליטה כי מותר להינשא עם "בני ישראל", אולם בו בזמן פרסמה הסתייגויות שהסעירו אפוא מחדש את רוחותיהם של "בני ישראל" הרואים בה המשך של מדיניות ההפליה כלפיהם.
ההתמרמרות הרבה בשורות "בני ישראל" גרמה למקרים לא מעטים של התפרצות וגם ליציאת הארץ על-מנת לחזור להודו. אומנם מקרים אלה אינם מרובים, והמספר הכללי של היורדים לא עלה על כמה מאות, אולם גם הוא הספיק בכדי לעורר את דעת הקהל לא רק בישראל, כי אם גם בפרלמנט ההודי בעניין מדיניות ההפליה שממנה סובלים אזרחי הודו בישראל.
מנחם בגין, בשנת 1964, אמר מעל דוכן הכנסת:
"עדת בני ישראל, עדת יהודים עתיקה מאוד. לעתים אנו עומדים מלאי פליאה והערצה לנוכח כוח הקיום של בני עמנו. נכון שהם היו רחוקים ממרכזי היהדות ומריכוזי היהודים בימים עברו. אבל הם שמרו נאמנות לצור מחצבתם, הם שמרו אמונים לישראל ולאלוהיו, בים של נכריות... אחינו יוצאי הודו, עדת בני ישראל, השמיעו את ה'שמע ישראל' הנצחי כל ימיהם, מוקפים זרים ונכרים שבעצם מספרם לחצו עליהם. עתה הם באו אלינו, שבו למולדת. עלינו לקבל אותם באהבה, לקרבם ולא להרחיקם, להכניסם לתוך ליבותינו ולא רק לתוך בתינו, ולא לפגוע ברגשותיהם, לא לתת להם טעמים של תחושת אפליה, ולא מניע להכרת קיפוח. זאת חובתנו. בימים אלה עלינו לקרב רחוקים; ודאי שאסור לנו להרחיק קרובים. הרי יהודים הם, אחינו המה. לא רק דם מדמנו - נפש מנפשנו הלאומית. עלינו לראות בעצם החיזיון של קיום עדה כזאת במשך דורות את אחת התופעות של גדולת העם היהודי בפזורותיו, בתפוצותיו. וכאשר קורה מה שקורה - כואב, כואב הלב מאד. וגם את זאת נאמר בכל הכנות".