השמאל ממשיך לתעות - ולטעות

אוי, כמה כואב לכתוב זאת. כפעיל שמאל ותיק, אני כותב הפעם בלב שותת. כמה טוב היה לו יכולתי לצהול לקראת הפגנת השמאל הציוני הצפויה במוצאי-שבת בירושלים (בקריאה "ציונים לא מתנחלים - די לכיבוש ולהתנחלויות בגדה המערבית", ב-20:00 בכיכר ציון). אלא שאני חושש מכישלון. אנסה להסביר מדוע, ולמה זה חשוב. לחברי היגעים בשעות אלו בארגון ההפגנה - עמכם הסליחה, כוונותיכם טובות כמובן, אבל לא זו הדרך. אני מקווה שלמרות האכזבה, תשכילו לראות במאמר זה עוד תרומה לשיקום השמאל הציוני (ורובכם מכירים את ניסיוני רב-השנים בארגון פעולות שמאל, כולל הפגנות). למה בכלל חשובה ההפגנה הזו? היא חשובה מאוד, בשל שלוש סיבות: 1. באווירה הכללית של התרסקות השמאל, כאשר הימין חוגג מעל כל במה, כל פעולה של השמאל נבחנת במיקרוסקופ, בידי ידידים ויריבים כאחד: האם השמאל ממשיך להתרסק, או מתחיל להשתקם? מובן שהצלחה מעלה את המורל בשמאל, ומשפרת את הסיכויים להצלחות נוספות אחריה. ואילו כישלון... 2. על אחת כמה נכונים הדברים - כאשר מדובר בשמאל הציוני. השמאל הרדיקלי מרבה לפעול ולהפגין, בעיקר בפעולות קטנות וממוקדות (הציצו במדור הודעות / אירועים ב"על צד שמאל"). אך השמאל הציוני טרם הרשים, מאז הבחירות. פעולה שהוא עצמו מציג כמשמעותית במיוחד היא, לכן, בעלת חשיבות רבה. 3. ובמיוחד - כאשר הפעם התאגדו יחד גופים רבים וטובים בשמאל הציוני: התנועה הוותיקה מכולן "שלום עכשיו", ועימה אחותה צעירה "יוזמת ז'נבה", מפלגת מרצ, המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, "אופק חדש", תנועת "השומר הצעיר", והתנועה הצעירה והדינמית "השמאל הלאומי". רק פעילי שמאל יכולים להעריך את העובדה שכולם הצליחו לדחוק הצידה ויכוחי אגו, ולהתאגד להפגנה משותפת, ראשונה מאז הבחירות. הם הצליחו גם להסכים על כותרת קורצת סבירה ("ציונים לא מתנחלים"), ועל חלוקת ההוצאות הכספיות. נו, יופי. אז אם כל-כך טוב - למה אני חושש מרע? כי התאגדות השמאל הציוני טעתה, להערכתי, בהגדרת המטרה, בבחירת האמצעי, בבחירת העיתוי, ובבחירת המקום.

• הגדרת המטרה: מה מטרת הפעולה? ננסה לשפוט לפי כותרת הקריאה שנתנו המארגנים להפגנה. "ציונים לא מתנחלים" היא כותרת טובה למודעה, אבל זו מטרה להפגנה? ו"די לכיבוש ולהתנחלויות בגדה המערבית" היא, כמובן, שאיפתנו כולנו לעתיד, וגם היא מתאימה למודעה. אך השמאל הציוני לא ניסח הפעם מודעה. כותרות אלו הן באמת מטרה קונקרטית להפגנה? ואם לא אלו - מה הן המטרות?

• האמצעי: הפגנה גם איננה כינוס. בכינוס אפשר להרשים באישים הדוברים, בתוכן דבריהם, בקטעי-וידאו ובתפאורה. גם בהפגנה חשובים כל אלה, אך העיקר בהפגנה הוא תמיד מספר המשתתפים. אם השמאל הציוני מתאגד לפעולה, סוף-סוף, ראוי שייבחר בהפגנה - רק אם יש סיכוי טוב להשתתפות המונית. אלא שהפעם, חוששני, הרבבות לא יגיעו. זאת, גם בשל הטעויות הבאות.

• העיתוי: השמאל מגיע בהמוניו להפגנות רק כשהוא ממוקד - ממוקד בכעס רב נגד עוול גדול (כמו בהפגנת מאות האלפים נגד הטבח בסברה ושתילה, ב-1982), או ממוקד בתקווה גדולה לקראת מטרה חיונית (כמו בהפגנה לקראת קמפ-דיוויד ב-1978, כשנפרדנו מבגין, ערב יציאתו לוועידה, בקריאה "צאתך לשלום - שובך עם שלום"). והפעם? שפטו בעצמכם - יש בשמאל השבוע כעס ממוקד, או תקווה ממוקדת?

• המקום: הגימיק בבחירת זירת הימין, כיכר ציון בירושלים, הוא חביב. אבל רבבות אנשי שמאל אינם חיים בירושלים, כידוע לכל, ומהרבבות מגוש דן יטרחו רק מעטים, חוששני, לנסוע לירושלים (בשל הסיבות שפרטתי). אז אם השמאל מוכרח להפגין, וחושש מלהבליט ריקנות בכיכר רבין, עדיף לשריין את רחבת מוזיאון תל אביב או אתר דומה, ולא להוסיף משוכה בבחירה בירושלים.

אוי, כמה כואב לכתוב כל זאת. והלוואי ואתבדה! אך אם לא, חברים - עתידנו ועתיד ילדינו מחייבים להמשיך ולשקם את השמאל, ולנסות לדייק יותר בהגדרת המטרות, ובבחירת האמצעים.