כך מאבדת ישראל את הרוב היהודי בירושלים

דרך החתחתים של תהליכי התכנון בישראל כה מסובכת, עד שחולפות לעתים עשר שנים מרגע שרעיון לתוכנית בניין עולה עד שהיא קורמת עור וגידים בדמות מכרז לקבלן בשטח. לאורך 28 שלבי התכנון יש תמיד אפשרות להתנגדויות ולערעורים. הרצון לשמוע את כולם עולה בסרבול ובעיכובים אדירים בביצוע, בכל רחבי הארץ. בירושלים נוספת לסבך הזה ההתערבות המדינית, שכבר מתרחשת לכל אורך התהליך, והתוצאה היא פקק תכנוני אדיר ממדים. ההמחשה הבולטת ביותר לנזקי הביורוקרטיה היא תוכנית ספדי. 23 אלף דירות עתידות היו להיבנות במסגרתה במערב הבירה. התוכנית התגלגלה שנים במוסדות התכנון, עד שבוטלה בלחץ הירוקים והורידה איתה לטמיון עשור תכנוני שלם. מאז חלפו שלוש שנים, אך חלופה – ולו למחצית הכמות שבוטלה - אין באופק. נתניהו מתכוון, כידוע, לקצר ולפשט את הליכי התכנון. עד שיעלה הדבר בידו הוא מנצל את הסבך התכנוני כדי לשמור את הבנייה בבירה על האש הכי נמוכה שאפשר. בעקבות פרשת ביידן הוא הציב במשרד הפנים איש קשר שיפקח מטעמו על התקדמות תוכניות הבינוי שעשויות להקפיץ את האמריקנים. הלה נטל בפועל את הסמכויות מהדרג הפקידותי הרלוונטי. על-פי אותה שיטה, במסגרת הרפורמה בתכנון ובבנייה צירף ראש הממשלה נציג עתידי מטעמו לוועדות התכנון המחוזיות ברחבי הארץ. בנוסף, כלקח מפרשת ביידן הכניס נתניהו גם את תוכניות הבינוי העתידיות לפיקוח מדיני הדוק. בקיצור, לא רק הבנייה בפועל בקיפאון עמוק אלא גם התוכניות העתידיות. ומהן התוכניות? על-פי תוכנית המתאר המחוזית, שורה ארוכה של מתחמים, ליהודים ולערבים, מתוכננים לקום בשטחי ירושלים הגדולה: תל עדסה – בין עטרות לבית חנינא; נווה-יעקב דרום; עוטף רמת-שלמה; שועפט מערב; רמות מזרח ומערב; עיסוויא דרום; גבעת-המטוס; שכונה ללא שם ממזרח לגבעת-המטוס; שכונות בצור-באהר; עוטף גילה וגבעת משואה. כל מתחם נמצא בשלב תכנוני אחר ומכיל שכונות מספר. בפועל, בתנאים הקיימים היום, קשה לראות כיצד תצא ישראל לבולמוס בנייה שיהפוך את הכתמים הצהובים על המפה לשכונות שוקקת חיים. אבל הגלולה מרה בהרבה. מחקר שפרסם לאחרונה המומחה לענייני ירושלים, נדב שרגאי, משרטט כתובת אזהרה דחופה ומיידית. בעבודה מטעם 'המרכז הירושלמי לענייני מדינה' מגיע שרגאי למסקנה שאפילו אם ימומשו כל תוכניות הבנייה הקיימות, הרי שבתוך עשור תתקשה ישראל לשמור על הרוב היהודי בבירת ישראל. תחת הכותרת היבשה "תכנון, דמוגרפיה, וגיאופוליטיקה בירושלים" מראה המחקר, שלב אחרי שלב, כיצד שומטת ישראל את האחיזה מירושלים. למי שעתיד ירושלים יקר לו, מומלץ לקרוא בדחיפות את המחקר של שרגאי. הוא עצמו אומר כי "נתניהו רוצה מאוד להמשיך את הבנייה בכל חלקי ירושלים ולבצר את אחדותה, אבל במבחן התוצאה הוא בכלל לא בכיוון. כי השאלה האמיתית אינה האם יש הקפאת בנייה כדרישת אובמה, השאלה האמיתית היא האם יש בכלל מה להקפיא. והתשובה, כמה מצער, שלילית. אין תוכניות בנייה, כך שאין מה להקפיא. האמת המרה היא שאין תוכניות בנייה משמעותיות למימוש מיידי, לא במערב ירושלים ולא במזרח ירושלים. במערב, 'הירוקים' בולמים כל יוזמה משמעותית בגלל ערכי טבע ונוף. במזרח, האמריקנים בולמים כל יוזמה משמעותית בגלל סיבות מדיניות". הנתון הראשוני והמטלטל ביותר הוא יחסי הכוחות הדמוגרפיים. אם כששוחררה העיר היו בה 74 אחוזים יהודים ו-26 אחוזים ערבים, הרי שהיחס הרשמי שמדינת ישראל מגדירה לעצמה כיום בראש צלול לשנת 2020 הוא 40:60 – לא רחוק מדי משוויון. בהתחשב בזמן הממושך שאורכים תהליכי התכנון והבנייה, המשמעות היא שהמדינה כורתת במו ידיה את עתיד בירתה. ליעד הנמוך והמדהים כשלעצמו נוספת ההערכה שאפילו הוא יהיה בלתי אפשרי ליישום. בלשון המחקר: "בהנחה המבוססת על הניסיון בעשור האחרון, שרק כשליש ממלאי התוכניות המאושרות לבנייה ממומש ונבנה, הרי שאין בנמצא כיום מלאי תכנוני מספיק שיאפשר דיור לכל 75 אלף היהודים שיתווספו לאוכלוסיית העיר עד 2020. גם אם מצרפים לתוכניות המאושרות את התוכניות שכבר הומלץ להפקידן (בין ההפקדה לאישור חולפות לפחות 3 שנים, א"כ) - מסתבר כי המצאי עדיין אינו עונה על התחזיות". כלומר, אפילו תעמוד הממשלה בכל הלחצים המדיניים ותאשר את כל התוכניות על הנייר, לא יהיה בכך כדי לעצור את אובדן הרוב היהודי בירושלים. לכך מצרף שרגאי את ההגירה השלילית מהבירה, את הבנייה הערבית הבלתי חוקית, את הכניסה של עשרות אלפי (!) ערבים למערב העיר, ואת הקשיים הפוליטיים האדירים ליישם אפילו את המעט שמתוכנן. "חלק מהשטחים שיועדו/מיועדים לעיבוי השכונות היהודיות - ברמות, בגילה, בהר-חומה ובפסגת-זאב - הם שטחים בבעלות ערבית או לא רשומה. במציאות הפוליטית והמדינית הנוכחית, הסבירות שהמדינה תממש מלאי תכנוני זה ותפקיע קרקעות (כפי שעשתה בעבר) שואפת לאפס".

נקודה חמורה נוספת שעליה מצביע המחקר היא שישראל מתכננת במו ידיה רצף טריטוריאלי סביב ירושלים - לא ליהודים אלא לערבים. על-פי המחקר, אם ימומשו תוכניות הבנייה במזרח העיר – מה שדווקא אינו סביר - ייווצר רצף ערבי בין אזור בית-לחם לרמאללה. הדבר, כותב שרגאי, "עתיד לחזק את התביעה הפלשתינית להכיר באזורי הגדה ובאזור מזרח ירושלים כרצף אחד שאינו רק אורבני אלא גם פוליטי-מדיני... במילים אחרות, רצף כזה עלול לחזק את הטיעון הפלשתיני בזכות חלוקת העיר והפיכת מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלשתינית, אם וכאשר תוקם". המספרים הללו מטרידים את מנוחתו של נדב שרגאי הרבה יותר מההקפאה דה-פקטו בבירה. "כ-17 אלף יהודים עוזבים את העיר מדי שנה. אין להם עבודה כאן, ובעיקר – אין להם סיכוי למצוא כאן דיור ראוי. כן הקפאה לא הקפאה, ב-20 השנה האחרונות עזבו את ירושלים 300 אלף יהודים. אם רק כמחצית מהם היו נשארים כאן, המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים בעיר לא היה מידרדר. אם נתניהו רוצה להציל את ירושלים הוא חייב לקטוע את התהליך הזה, לייצר מהפך, ולהפוך על פיו את המאזן הדמוגרפי השלילי של ירושלים; לבלום את הנטישה, ובעיקר למשוך לעיר אוכלוסיות חזקות. "פורמלית, נתניהו אומנם השיב לארצות הברית שבירושלים לא תהיה הקפאה. בפועל, יש הקפאה כמעט מוחלטת, ולא רק בחודשים האחרונים. אם נתניהו חושב שבנייה במשורה, רק כדי לצאת ידי חובת אי הכניעה לאולטימטום של אובמה, תציל את ירושלים, הוא טועה. שיבדוק מול אנשי המקצוע: ירושלים זקוקה ל-4,000 דירות בשנה, אבל בונים בה רק 1,500, ובשנים האחרונות – עוד פחות. ככה לא בונים בירה".

התסכול שחווה ענתבי משקף נאמנה את התמונה. ירושלים מאוחדת בהצהרות, לא בשטח. כל תזוזה מעבר לקו הירוק הפנים-ירושלמי זקוקה לאישור מדיני. פעם היה זה אישור הדרג המדיני בישראל. היום מדובר בדרג המדיני של אמריקה. אין זו הפרזה או פראזה, אלא המצב להוותו. נציגיה הרשמיים של ארצות הברית בישראל "מתעניינים" – כך זה מוגדר – דרך קבע בתוכניות הבנייה הישראליות ברחבי ירושלים. שגריר ארה"ב בתל אביב, הקונסול בירושלים או באי-כוחם נפגשים עם שרי הממשלה הרלוונטיים, בדרך כלל שרי השיכון והפנים, ושואבים מהם מידע מפורט על הפרויקטים המתוכננים בבירה. המפגשים הללו הפכו מזמן לשגרה. לפני שבועיים למשל נפגש דן שפירו, מנהל מחלקת המזרח התיכון במחלקת המדינה האמריקנית, עם שר הפנים אלי ישי. האחרון נמנה כידוע על השרים שמתעקשים לבנות בירושלים חרף הלחצים הבינלאומיים. שפירו בא לברר איתו את הסוגיה בארבע עיניים. כדי להבהיר שהוא רציני הציע לישי לבוא לוושינגטון ולשמוע שם מכלי ראשון עד כמה חשוב לאמריקה שישראל לא תבנה בבירתה. ישי, ככל הידוע, עמד בנימוס על שלו. זה לא תמיד מה שקורה. לאמריקנים, מסבירים מקורות יודעי דבר, מטרה כפולה: איסוף מידע ויצירת תלות. "ההתעניינות הזו היא לא משהו נעים", אומר גורם הבקיא בתחום. "כל שר מבין את המשמעות כשנציג אמריקני שואל אותו מה הפרויקט הבא, כמה בתים נכללים בו, מתי ישווק ועוד. יש שרים שגם מחשבים את צעדיהם להבא. הם יודעים שאמריקה מעורבת במה שקורה כאן, ושביום מן הימים ייתכן שיזדקקו לה. הם מבינים שסירוב להיענות לציפיות האמריקניות יכול להזיק להם בהמשך הדרך, במיוחד אם בכוונתם להגיע לתפקידים בכירים. לא חכם מבחינת השר להיות מסומן כמי שאמר לא לאמריקה. זה גם לא נוח מבחינה תקשורתית".

ההתערבות האמריקנית בתוכניות הבנייה בירושלים החלה ככל הידוע לפני עשר שנים. היא קשורה בקשר ישיר לוועידת קמפ-דיוויד שכינס ראש הממשלה דאז אהוד ברק. בוועידה הסכים ברק ל"נוסחת קלינטון", שקבעה כי בירושלים "מה שיהודי ליהודים, ומה שערבי לערבים". שבועות ספורים קודם לכן החלו מכיוון אמריקה הלחצים הראשונים להקפאת מצב בבירה. שגריר ארה"ב דאז, מרטין אינדיק, יזם פגישות עם שר השיכון באותם ימים, יצחק לוי, ושאל אותו לראשונה מה בדיוק ישראל עושה בירושלים. בשנה שקדמה לפגישות ההן בנה משרד השיכון כעשרת אלפים יחידות דיור ביהודה ושומרון. כשאינדיק הופיע אצל לוי החל הפשפוש האמריקני בנושא. "הם ניסו לרדת לפרטים, אבל לוי התחמק", נזכר גורם שהיה אז בסוד העניינים. "היה לנו ברור שהם עוקבים אחרי הבנייה", הוא מוסיף. ברק, כמו היום, יישר קו עם האמריקנים. הוא פנה ללוי בבקשה לעכב פרויקטים בבירה, מה שהוביל לעימות ביניהם ולבסוף לפרישת המפד"ל מן הממשלה. התקדים בימי ברק-לוי הפך לנורמה אצל כל מי שבאו אחריהם. "לכל שר שנכנס לתפקידו נאמר שלא ייבהל מהבחישה האמריקנית כי 'זה הנוהג'", מספר אחד המקורות. השליחים האמריקנים בישראל מעודכנים אפוא בפרטי הפרטים של כל תוכנית בנייה ביו"ש או בירושלים. הם מקבלים את המידע מפגישות ישירות עם השרים, מאנשי מערכת הביטחון או מראש הממשלה עצמו. כמובן, הם גם עוקבים אחרי הפרסומים הגלויים בעיתונים ובאינטרנט. כבר היו מקרים שבהם הגיע טלפון מהקונסוליה האמריקנית לגורמים במשרד השיכון או הפנים בעקבות מכרז שעלה ברשת. כתוצאה מהלחץ האמריקני השתרש במערכת זה מכבר הנוהג שבו שר השיכון עובר עם ראש הממשלה על כל מכרזי הבנייה העתידיים בירושלים. ראש הממשלה מנחה את השר באופן מדוקדק איזה מכרז לפרסם ואיזה להקפיא. כך זה עובד בקדנציה הנוכחית בין נתניהו לאטיאס, וכך זה עבד בקדנציות הקודמות, גם בימים של ירח דבש בין המדינות. ממשל בוש למשל, שנחשב לאוהד הגדול של ישראל, התעמת עם ראשיה כשפורסמו מכרזי בנייה בפסגת זאב או בגילה. אהוד אולמרט, כראש ממשלה, לחץ על שר השיכון זאב בוים לנקוט זהירות באשר לבנייה בירושלים. עימות נתניהו-אובמה, בניגוד אולי לרושם שנוצר, אינו חדש. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את נתניהו עצמו, שרב קשות עם קלינטון על הבנייה בהר-חומה בכהונתו הראשונה. אמריקה, אם כן, עושה בירושלים כבתוך וושינגטון. התוצאה הישירה של מעורבותה היא לחץ חזק על דוושת הבלמים. בעקבות פרשת ביידן מיודעים כעת האמריקנים לא רק על מכרזי בנייה מיידיים אלא גם על פרויקטים שיחלפו שנים עד שיֵצאו לפועל, אם בכלל. מִנהל מקרקעי ישראל, בהוראת שר השיכון הממונה עליו, אריאל אטיאס, מקמץ בפרסום מכרזי בנייה בעיר. ועדת התכנון המחוזית, האחראית על התוכניות הגדולות בירושלים, נמנעה במשך חודשיים מלהתכנס. בעקבות העימות האדיר עם אובמה החליטה יו"ר הוועדה, רות יוסף, לנקוט זהירות מקסימלית. אף שהשבוע חידשה את הדיונים, אין בכוונתה לקדם תוכניות בנייה של ממש אלא לעסוק בזוטות שלא יעצבנו את אובמה. בקצב הזה, מספרים גורמים יודעי דבר, בנייה משמעותית בירושלים אינה נראית באופק. כך נראית תמונת ההקפאה בבירת ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר פעם אחת בלבד מכרזי בנייה בירושלים המורחבת. במנה ההיא אושרה סופית בניית 700 בתים בנווה-יעקב, בהר-חומה ובפסגת זאב, שחלקם, כאמור, כבר אושרו בימי אולמרט. מכרז שכבר פורסם בהר-חומה נכנס להשעיה. איש לא יודה שהנחיה מדינית עומדת ברקע ההשעיה, אך זה ההסבר לה. בערב חג הפסח אמורים היו להתפרסם מכרזים לכאלף בתים ברמות. הם נעצרו בהוראה מגבוה. כך גם 130 בתים נוספים בהר-חומה. אלה הפרויקטים הזמינים לקידום מיידי בשטח אם רק היה הדרג המדיני מאשר לבצע אותם, והוא לא. המספרים מדברים בעד עצמם. מאז תחילת 2009 פרסם מנהל מקרקעי ישראל מכרזים לבניית 907 יחידות דיור בלבד בירושלים. 596 מתוכן ממוקמות בעיר המורחבת. הכמויות האלה הן טיפה בים הצרכים הדמוגרפיים והכלכליים של בירת ישראל. כפי שיפורט בהמשך, העיר זקוקה ל-4,000 דירות חדשות ליהודים מדי שנה כדי לשמור על יתרון דמוגרפי יהודי.

שר הפנים אלי ישי אומר שהוא מודע למצוקת התכנון בירושלים ולכן לוחץ על הגורמים הרלוונטיים להרחיב את השטח המוניציפאלי של העיר – מהלך שתלוי בהסכמת ראש העירייה ניר ברקת - כדי למלא את החלל התכנוני שנגרם כתוצאה מביטול תוכנית ספדי. באשר לקצב העבודה של ועדת התכנון המחוזית של ירושלים מדגיש ישי כי "הוועדה תעבוד כרגיל ותקדם את כל הפרויקטים הרלוונטיים, למעט שינוי אחד: לא תהיה החלטה על פרויקט שעלול לעורר ביקורת בינלאומית כשיש ביקור של אישיות בכירה. אם תהיה התנגשות, ההחלטה תוקדם או תידחה בשבוע אך לא מעבר לכך". בתשובה לשאלה על ההתערבות האמריקנית בענייניה הפנימיים של ישראל אמר ישי כי הדבר אכן מפריע לו אבל לאור הקשרים ההדוקים עם ארה"ב "צריך לכבד אותם אבל להמשיך בקצב העבודה הרגיל". לשגרירות האמריקנית בישראל הופנו השאלות הבאות: על-פי מידע שהגיע ל'מקור ראשון', נציגיה הרשמיים של ארה"ב המשרתים בישראל, בין מהשגרירות בתל אביב ובין מהקונסוליה בירושלים, נוהגים דרך קבע להתערב בתוכניות הבנייה ברחבי ירושלים. הנציגים, מרמת השגריר ומטה, נפגשים עם שרי הממשלה הרלוונטיים – בדרך כלל שרי שיכון או פנים - ודורשים מהם מידע מפורט על תוכניות הבנייה בשטח שמוגדר על-פי החוק הישראלי כריבוני ישראלי. 1. מה הסיבות לנוהג הזה? 2. האם אין זה בגדר התערבות של מדינה זרה (גם אם ידידותית מאוד כמובן) בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, בניגוד למקובל בעולם הדיפלומטי? 3. האם ארה"ב של אמריקה תסכים שמדינה אחרת "תתעניין" בתוכניות הבנייה שלה בוושינגטון למשל? השגרירות בחרה שלא להגיב.