על-פי העיתון, מבקר מערכת הביטחון החדש ממודר מישיבות המטכ"ל בהן הוא רשאי להשתתף. ניתן להניח כי מציאות זו משפיעה במישרין ולרעה על תפקודו ומעמדו של המבקר, ופוגמת בביקורת האפקטיבית שעל משרד הביטחון לקיים בכל הגופים הכפופים אליו.
העיתון מספר לנו כי חגי טננבאום-ארז לא מונה על דעת הצבא. במילים אחרות, המבוקר מבקש לבחור את המבקר שלו. אינני נכנס לפרשנות שמספק לנו הכתב, כי מצב זה נובע בין היתר ממערכת היחסים המתוחה שבין הרמטכ"ל אשכנזי לשר ברק. גם הרמיזה כי הפסילה נובעת מהיותו של חגי טננבאום-ארז אך בדרגת אלוף-משנה בדימוס הינה מגוחכת. ככלות הכול מדובר במי שמכיר היטב את הצבא בהיותו ראש מחלקת בקרה ומעקב - שלאחרונה הוגדר כאמור כמבקר הפנימי של צה"ל. לא זו אף זו, כמי שכיהן במשך שנים לא מעטות כמבקר פנימי של מיניסטריון המורכב מיחידות סמך רבות ורגישות (תחבורה יבשתית, אווירת וימית, שירות מטאורולוגי ועוד), מכיר חגי טננבאום-ארז את המטריאה. מי החליט שרק מי שהינו בעל דרגת תת-אלוף (כפי שהיה המבקר הקודם) או אלוף, הוא המוכשר והמתאים ביותר לתפקיד רגיש זה? ואם ייבחר לתפקיד מי שהיה אלוף בצה"ל, הרי על-פי הגיון חלול זה ניתן יהיה לומר שאם הוא שרת, רחמנא לצלן, בזרוע היבשה, הרי הוא לא יוכל לבדוק את זרוע האוויר או הים כי הוא לא היה טייס או רב-חובל, וכך הלאה.
ביקורת פנימית הינה מקצוע בפני עצמו. כשם שאין צורך להיות כבשה על-מנת לשמש כרועה, או ניתן להכיר את הדרך גם אם אין יודעים לנהוג, כך גם המבקר הפנימי יכול לשמש כמבקר בעניינים שאינם בתחום מקצועו. דוגמה רצינית יותר היא שופט הדן בתביעה על רשלנות רפואית. הרי השופט הוא מומחה במשפט, והידע הרפואי שלו מסתכם בהליכה לקופת חולים מעת לעת, כמוני וכמוך. והנה, בתום הדיון, הוא מוציא מתחת ידו פסק דין מנומק ומלומד, בו הוא מנתח במקצועיות את הטענות ופוסק בעניין רפואי צרוף, גם מבלי שביקר מימיו בפקולטה לרפואה. בדרך כלל איש אינו פוסל אותו או את פסיקתו - למעט הצד שהפסיד בתביעה כמובן.
כך גם המבקר הפנימי. הוא נעזר באנשי מקצוע, לעיתים גם במומחים שהוא שוכר מן החוץ, מקיים הליך סדור של התנהלות הביקורת הכוללת המצאת טיוטת דוח וקבלת התייחסויות המבוקרים, ובסוף התהליך, הוא מגיש את הממצאים והמלצותיו לממונה עליו.
לא מצאנו בכתבה אף לא רמיזה הפוסלת עניינית את המינוי של חגי טננבאום-ארז כמבקר מערכת הביטחון. ובהנחה כי אין סיבה מעבר למה שנאמר לעיל - הרי ניתן להניח כי הליך המינוי נעשה כדין והמינוי תקין, ומרגע שנעשה המינוי כאמור אין למבוקר אלא לקבל את המינוי. אם המינוי של המבקר תקין אך אינו מוצא חן בעיני המבוקר, ויהיה האדם החשוב והיקר אשר יהיה, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת לשתף פעולה עם המבקר ולשמור את רגשותיו לעצמו. השנייה - לעזוב את משרתו. במנהל תקין אין אופציה לגיטימית נוספת.
דה-לגיטימציה למבקר פנימי שמונה כדת וכדין הנעשה על-ידי מבוקריו, הינה התנהגות נפסדת - וככל שמדובר במבוקר הנושא משרה שלטונית, היא ראויה לגינוי. אני מצפה כי שר הביטחון יתערב בנעשה באופן אישי ויסדיר את ההתנהלות המעוותת הזו. אם לא, אני מקווה כי הכנסת, באמצעות ועדת חוץ וביטחון, או באמצעות הוועדה לענייני ביקורת המדינה, תתייצב ותאמר את דברה בבהירות ובנחרצות. ומעל לכול, ראוי היה כי כבר עם פרסום הידיעה בעיתון, תתייצב לשכת המבקרים הפנימיים ותמחה בקול גדול וברור על הפגיעה במעמדו של אחד מעמיתיה, גם אם אינו חבר הלשכה. אולם, לצערי, בהכירי את הנפשות המנהלות את הלשכה, ברור לי כי מחאה כזו לא תצא ולא תישמע.