לפני שבוע קיבל ד"ר יצחק לאור, פעיל שמאל, משורר, מחזאי, סופר, חוקר ומבקר, בימה של שבעה עמודים - ושער כמובן - בעיתון "העיר", וזאת כדי לשטוח את טענותיו נגד המתלוננות נגדו על אונס והטרדה לכאורה. "העיר" הוא עיתון השייך לרשת שוקן, הבעלים של עיתון הארץ שבו לאור ממשיך, דרך אגב, לכתוב הגות פובליציסטית, אינטלקטואלית, ספרותית, לגבוהי-מצח כמוהו. ההגות הזו מעידה על הפיצול שעוד ידובר בו כאן, שכאילו מתנהלת לה במנותק ואינה מכירה ביקום מקביל, הסייבר ספייס, שאותו לאור מגדף, מבזה ומשפיל.
לא הייתי נדרשת לכך אילמלא שני עניינים:
א. כחוקרת תקשורת אני מתקוממת נגד כתב השטנה על הבלוגוספירה, המעיד על בערות בלתי נסבלת. הבלוגוספירה היא אחת המהפכות הדרמטיות והחשובות בתולדות תקשורת ההמונים.
ב. הייתי עורכת חדשות בדסק הארץ בשנים שיצחק לאור היה שם. האם הייתה שם הטרדה מינית מילולית המיוחסת לו? כמובן שהיתה.
ובפתח דבריי, בקשה: אנא סילחו לי על הפוסט הקצת ארוך; בכל זאת לאור קיבל, כאמור, שבעה עמודים בהעיר.
לאור כותב שנותרו לו ידידות נפש מאותה תקופה. לכאורה הייתי יכולה להיחשב ביניהן. לאור ואני תמיד ניהלנו במסגרת המפגשים בעבודה ולעתים ברחוב שינקין שבו נתקלנו באקראי, דיאלוג שבמרכזו נושאים פוליטיים. השקפותינו דומות בתיאוריה, המחלוקת היא אולי בפרקטיקה. אבל לשיחות האלה תמיד השתרבבו משפטים שבחסות החוק של היום בהחלט נחשבים להטרדה, אפילו בוטה. לא ביטאתי אז התנגדות מילולית לשיח הזה: 1. כי הוא תמיד היה שזור בשיח אידיאולוגי פוליטי שבחיי הייתה לו חשיבות מרכזית ובו אני עוסקת גם כיום. 2. כי נשים - בוודאי היו אז ולצערי גם היום, ב-2010, נטולות הגנה יותר מגברים. 3. כי הסתכלות במשקפת פסיכולוגיסטית על אנשים בכלל - נשים וגברים - בחיי הבוגרים היא זו שיצרה אצלי מיסוך למול פגיעה אפשרית.