במשך שלושים שנה סבלו תושבי שכונת התקווה את הנוכחות של קבוצה שונה, זרה ומוזרה, שחוקיה ודתיה שונים - משפחת רצון. דומה כי קבוצה (משפחה? אולי שבט או כת?) זו קיבלה על עצמה - "להכעיס" - למרוד, לבעוט ולכפור בכל מערכת נורמטיבית מקובלת. אורח חייה הקיצוני עמד בסתירה מוחלטת לא רק לאורח החיים היהודי המתקדם שלאור חרם דרבינו גרשום אוסר על גבר להינשא ליותר מאשה אחת, אלא אף בסתירה לאורח החיים המערבי המודרני שרואה תא משפחתי שמכיל יותר מפרט אחד מכל מין כדבר פסול.
שכונת התקווה - לא בכדי בחר בה
גואל רצון כמקום מגורי הקבוצה. החשש שמא קבוצה חריגה וקיצונית תנחיל לסביבתה את אורחותיה הוא חשש יציב ומבוסס, שכן כל קבוצה בעלת אידיאה משפיעה על סביבתה ומגייסת לשורותיה חברים חדשים, למורת רוחה של הסביבה. רצון, שידע שהרשויות "יושבות על זנבו" במטרה למנוע את הרחבת קהילתו, הבין היטב הבן שלו אך יעז לדרוך באחת השכונות הצפוניות - העסק ייגמר מהר מאוד. לא העירייה, לא המשטרה ולא הרווחה יאפשרו לו לערער את שיגרת יומם של הסולת והשמנת. מבחינה זאת הייתה שכונת התקווה כר פורה לפעילותו של רצון כי למי ב-א-מ-ת איכפת מהתקווה?
תאוותו של רצון להרחיב את גבולו לא ידעה שובע. הוא המשיך לגייס נשים - אותן "צד" בשיטוטיו במרכזי קניות כשהוא, למרבה הפלא, מלווה בנשותיו, שכבעלי תשובה ברחובה של עיר, שחו לניצודות הפוטנציאליות אודות דרך חיים "מופלאה וחדשה" - ומספר הדירות ששכר רצון לאכלוס נשותיו וילדיו נסק והמריא.משקי הבית נוהלו בצורה מופתית - מעוררת קנאה : הילדים הופיעו לבתי הספר מסודרים, בריאים נפשית וגופנית והשתלבו בחברת הילדים (לולא כן, מזמן הייתה הרווחה עטה עליהם). הנשים - לא ככפויות או אנוסות - יצאו בבקרים לעבודתן (חלקן במשרות המחייבות השכלה אקדמאית), ואין ספק כי כל מי שרצתה, יכלה פשוט לקחת את ילדה עימה ולא לשוב עוד. נכון - לו עשתה כן, הייתה נתקלת בהערמת קשיים מצד רצון. אך איזו אשה (או גבר) שתעשה כן, לא תיתקל בקשיים?
משסיים שבטו של רצון להצמיח עור וגידים והחל ללבוש בשר ועור - כלומר להתנהל בצורה מסודרת, מחושבת וחוקית (רצון, בהתאם לחוק הישראלי, רק בעל נשים רבות, אך לא - "חלילה" - נשאן) ונראה היה כי ללא התערבות חיצונית תתפשט "תופעת הרצוניות" אל מעבר לגבולות התקווה - פשטו הרווחה והמשטרה על הקומונה ושמו קץ לדבר. לטענת הרשויות, וכמובא בכתב האישום, בשלוש חטא רצון : בהחזקה בתנאי עבדות, בעבירות מין, ובקבלת דבר במרמה. והדברים מדהימים ומעוררי קושיות.
אנס קטינות, ללא כחל ושרק עיון בכתב האישום מעלה כי רצון - לא כאילו, לא כמעט ולא בערך - אלא ממש ממש אנס קטינות. אם כך, ואם בין כה הרשויות - כפי שטענו הן עצמן תחת קולמוסו הרענן של כל עיתונאי זוטר - התחקו מאז ומעולם אחר רצון - היכן היו הרשויות עד עתה? מדוע הן לא פעלו דבר?! אך את שנעשה אין להשיב, וכל שנותר הוא לאפשר לבית המשפט לברר את אמיתות הדברים; והיה אם יוכח כי האונסים המדוברים אכן היו - יהי (אנא, לו יהי...) חלקו של רצון בין יושבי תאים אפלים.
אך עם שאר האישומים המובאים בכתב האישום נגד רצון אין להסכים. כך, למשל, לגבי האישום של החזקה בתנאי עבדות. נשותיו של רצון, ביניהן משכילות רבות, מעידות כי מרצונן החופשי בחרו באורח החיים המסוים מאוד בבית רצון (שלא הייתה בו לא הרעבה, לא כליאה וכולי). זה אולי רצון מעוות, גועלי, מכוער או השד יודע מה, ואיש לא היה רוצה שבתו תבחר אורח חיים שכזה. אבל זה עדיין רצון חופשי, שהוא, בינתיים (וכפי הנראה, לא לפרק זמן ארוך), מיסודות המשטר הדמוקרטי, וברצון זה אל לה למדינה שוחרת חירות להתערב.
אבל הפרקליטות רוח אחרת עימה. בעזות פנים ובהתנשאות שאין לה שניות, היא חשה כמחזיקה את האמת האובייקטיבית. היא תקבע רצון חופשי מהו, והיא-היא יודעת לקבוע אימתי שכנוע הוא פשוט... שכנוע, ומתי - להבדיל - שכנוע הוא לא שכנוע, אלא שטיפת מוח. ומאחר שלדעת הפרקליטות הנשים לא שוכנעו באמת, אלא עברו שטיפת מוח - הרי שמכאן ואילך כל שנעשה בהן היה בניגוד לרצונן החופשי-האמיתי, ומשכך אקט פלילי. הרוצה שרשויות המדינה תקבענה מהי האמת האובייקטיבית ומתי אדם באמת רוצה משהו ומתי לא, אחת עצתי לו - יצא ויחזק את ידי הפרקליטות ויקרא להינמקותו של רצון בכלא.
בדומה לכך, רצון מואשם בקבלת דבר במרמה. האשה נתנה לו כסף. רצון קיבל. זה, כמובן, אליבא דהפרקליטות, מעשה רמיה. כי האשה, כאמור, לא באמת רצתה לתת את הכסף.
לו תתקבלנה טענות הפרקליטות ביחס לרצון החופשי בבית המשפט ובפרט בערעור שיוגש לעליון - תקבע הלכה מבהילה לפיה אף כאשר סובייקטיבית-אובייקטיבית נראה כי אדם פעל מרצונו החופשי, הוא פעל תחת כפיה, והצד השני ניצל זאת במזיד. מכאן והלאה הדרך להגשת כתבי אישום בשל אונסים (בעילת אשה בניגוד לרצונה), עסקות חוזיות, נישואין, ואף בשל טיול מחובק רומנטי על שפת הים קצרה. קצרה מאוד.
סבלם של תושבי שכונת התקווה בא אל קיצו. עונש ש"סתם עבריין"( נניח רוצח) לא מקבל, הושת על משפחת רצון - היא פוזרה ושוב לא תהווה איום תרבותי על בני השכונה. הסובלנות כלפי רצונו החופשי של השני, שתמיד כרוכה בה מידת מה של סבל (האחד קצה נפשו בחרדים. השני בהומואים או השחורים וכן הלאה), קיבלה פטור. לא עוד תתאפשר במחוזותינו צורת חיים שונה. ואם הייתה בארץ דוגמה לתא משפחתי שונה אחד (!) - גם זה חוסל.
גועלי ככל שיהיה רצונו של גואל רצון לקיים תא משפחתי שכזה - רצון גועלי ומסוכן עוד יותר הוא רצונה של הפרקליטות - למצהלת ליבם של ארגוני נשים שיעלו על טריבונות ויצעקו שאם אשה אומרת "לא" שהיא מתכוונת ללא, אך אינם להודות שאם אשה אומרת "כן" שהיא מתכוונת לכן - לקבוע עבורנו מה אנחנו באמת רוצים.
