ייחודו של עם ישראל כעם, לאום ודת, אין לו אח ורע בעולם, כמאמר בלעם שאִבחן את התופעה במילים: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". גם הוויכוח הפנימי בתוך עם ישראל, בין האוניברסליסטים לבין המתבדלים, עתיק כדברי ימי העם העברי. לפני הכניסה לארץ התפרץ הוויכוח בין המתערים במקום, הנצמדים לבעל-פעור, ובין שומרי הייחוד ובהם פנחס הכהן שהרג את המתבולל הראשי. אלף ושלוש מאות שנה מאוחר יותר גרם הוויכוח בין המתייוונים (ופטרוניהם מאנטיוכיה) לבין שומרי הגחלת למרד החשמונאים. בימינו מתבטא הוויכוח, בין השאר, בין האוניברסליסטים המורידים את התנ"ך לדרגת אגדה שבטית שנוצרה בידי כותבים מאוחרים כדי להצדיק את המצאת העם היהודי, לבין הרואים בתנ"ך היסטוריה נאמנה לאמת ההיסטורית.
לאורך ההיסטוריה יצר הוויכוח הפנימי מטוטלת בין ביטול הייחוד הלאומי העברי והתבטלות בפני הסביבה מצד אחד, לבין תזוזה חדה של תיקון לכיוון התבדלות דתית-לאומית-ארץ-ישראלית מצד שני. סיפורו של המלך יאשיהו מייצג את אותה תנועה חדה של המטוטלת לכיוון הדתי-לאומי-ריכוזי-ציוני: המלך, שגדל על ברכי תנועת ההתבוללות ואימוץ האלילות, דהיינו תרבות הסביבה, ביצע פנייה חדה לכיוון הדתי-לאומי-ציוני.
הנביא ירמיהו מרביץ ציונות יאשיהו בן אמון עלה על כס המלוכה בירושלים לפני 2,650 שנה, בהיותו בן שמונה. אביו, שתואר במקרא כמקדם פולחן האלילים, נרצח בידי קושרים שהמליכו את הילד אך המשיכו בפולחן, שהיה קשור ישירות לשלטון האשורי אשר ביטל למעשה את הריבונות הישראלית מחוץ ליהודה. המקרא מהלל את יאשיהו כמי שאהב את אדוני "בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו" - נוסח המופיע בספר דברים. מנוסח זה, בלא עדות נוספת, מסיקים חוקרי המקרא כי הספר שאותו מצא יאשיהו בבית המקדש הוא ספר דברים, משנה תורה, ומכך יש הלומדים כי למעשה כל התורה כולה אינה אלא שכתוב שנעשה באותה עת, לצרכים פוליטיים של רתימת הדת לענייני הממלכה. ממסקנה זו כבר קצרה הדרך למסקנה כי מלכות דוד ושלמה כממלכה מאוחדת השולטת בארץ ישראל משני עברי הירדן אינה אלא אגדה עממית, שהמציא הכותב לפני 2,650 שנה אודות אירועים דמיוניים שהתרחשו לכאורה 300 שנה לפני כן.
במקביל לשבירת הפולחן האלילי ששלט בבית המקדש, ביהודה בשומרון ובצפון הארץ, השליט יאשיהו גם ריבונות יהודית מדינית על כל אותם חבלים שבהם שלטו אשור מצד אחד ופרעה נכו מצד שני. גילויים ארכיאולוגיים תומכים בדיווח המקראי אודות השלטת השלטון הציוני על חבלי ארץ ישראל שהיו בשליטת עם זר. אוסטרקון (מכתב על חרס) עברי שנתגלה במיצד חשביה שבאזור אשדוד, בו מתלונן שכיר יום חקלאי על אי-השבת העבוט שנתן למלווה, מתוארך לימי יאשיהו. יאשיהו שלט בגזר, ביצר את קדש ברנע, ובצפון השיב את השלטון המרכזי-ציוני עד לנחלת נפתלי. בכל מקום שבו השיב יאשיהו את השלטון היהודי, מייד הסיר את סממני עבודת האלילים ובמיוחד את הבמות.
מהי אפוא המשמעות של הסרת הבמות, החוזרת ונשנית אצל יאשיהו כמו גם אצל כל מלך אחר המתואר בתנ"ך כנאמן לאלהי ישראל? אחד הציוויים הבלתי מתפשרים בתורה קורא לרכז את הפולחן במקום אחד שאותו יבחר האלהים. ציווי זה, החוזר בעשרות גרסאות, מחייב פולחן ריכוזי, ונובעת ממנו נאמנות ריכוזית. לעומת זאת, כל אימת שקם בעם גורם מפלג, האמצעי שבו הוא נוקט הוא שבירת הריכוזיות הפולחנית, הקמת במות והצבת דמויות פולחניות (דוגמת העגלים של ירבעם והחג בחמישה עשר לחודש השמיני שבדה מליבו). מטרתן של אלה היא כפולה: שבירת הבידול של עם ישראל מן הסביבה, ושבירת העוצמה המדינית הנובעת מן השלטון הריכוזי.
וכך, ממלכת ישראל שנפרדה מיהודה, הפנתה גבה לירושלים ופנתה אל האוניברסליזם ואל ההיטמעות בתרבות שסביבה, לא עמדה באתגר הצבאי של כוחות חיצוניים והובסה. מלכות יאשיהו שדגלה בהסרת הבמות, בריכוז הפולחן ובריכוז השלטון - לא רק ששרדה עוד זמן רב, אלא הסיגה לאחור את האימפריה האשורית, התעמתה בהצלחה עם האימפריה הפרעונית, וקבעה את גבולות יהודה על פני הממלכה המאוחדת בתודעה היהודית לנצח.
הנביא ירמיהו, שהחל להתנבא בימי יאשיהו, אומר לישראלים: "שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". במילים עדכניות, הוא מרביץ בהם ציונות. הוא מחבר בין פריקת עול המלכות הזרה לבין קבלת עול תורה: "הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. והיה ביום ההוא... אשבר עלו מעל צוארך ומוסרותיך אנתק ולא יעבדו בו עוד זרים. ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם". רוצה לומר, עבודת האל בעיר דוד ועצמאות מעול זרים תלויים זה בזה בקשר בל יינתק.
בית הכנסת - פולחן ללא כוהנים בניגוד למתקנים קודמים אין ליאשיהו "הארה" כלשהי. המלך הילד עובר תהליך של מחשבה וגילוי שרק בסופו מגיעה הגושפנקה הסופית בדמות הספר שהיה קיים כל הזמן אך הוסתר. עם הגיעו לגיל שש-עשרה מתחיל יאשיהו לחקור במקורותיו שלו בבית דוד. בגיל עשרים הוא מבין שהפולחן הזר והמבוזר הוא מקור ההרס של הסמכות הריכוזית, ומתחיל בביעורו, לא במרכז, אלא בפריפריה ההולכת ונשמטת מן המרכז. במהלך ביעור הפולחן המבוזר הוא מבער גם את כל הכמורה שהפולחן הזר הוא מקור פרנסתה ועושרה, ועל כן יש לה אינטרס לשמרו, מבטל את קורבן האדם בתופת, ואף שוחט את "הפרה הקדושה" - הבמות מימי שלמה המלך שמלך 300 שנה לפניו, שבהן איש לא הרהיב עוז לגעת. רק עשר שנים לאחר שהתחיל את התהליך נמצא הספר המוכמן, ויאשיהו ממרק גם את בית המקדש מן הפולחן הזר, וחוגג את הפסח. התיקון אינו אלוהי, או ניסי, או הארתי. התיקון הוא של תובנה לאומית פוליטית, המרכזת את המרכיבים הלאומיים-פולחניים-עדתיים לכדי עוצמה שלטונית.
יתר על כן, בניגוד לאימפריות שמסביב, שעלו או נפלו על-פי עוצמתו האישית של השליט, אשר תרבותן התפוררה והתפזרה עם השלטת הכיבוש של עוצמה צבאית חדשה, חוזר יאשיהו לנקודת ההתחלה של בניית עוצמה מאריכת ימים ועמידה בפני צוק העתים, שהיא קודם כל תרבותית. אי-אפשר לתאר את נאמנותם של גולי בבל לציון ללא אותו תיקון חד שהכניס יאשיהו למסע העם בדרכי ההיסטוריה. במקום ביזור, התערות בסביבה וקבלת הנחיתות המספרית-צבאית כעדות לנחיתות תרבותית, כפי שקרה לכל עמי הסביבה שנכבשו, התבוללו ונעלמו, וכפי שעשה המלך אחז שהשיב את פולחן קורבן-האדם על-פי דוגמת האימפרטור האשורי תיגלת פילאסר - יאשיהו יוצר מציאות חדשה: ריכוזיות תרבותית עמידה בפני טלטלות המציאות הביטחונית ותקווה שלעולם עומדת לשיבה לציון - לעצמאות תרבותית ומדינית כאחת.
מהפכת יאשיהו מבוססת על העברת מרכז הכובד הפולחני מן הגשמי - הקורבנות, אל הרוחני - הקריאה בספר, קריאה בפני קהל שקורא גם הוא בספר; הנחלת הספר מן הכהונה והסופרים אל הכלל; הוצאת הפולחן מן התחום של יודעי ח"ן המתעסקים בפעולות גשמיות של בית מטבחיים, אל תחום העם כולו, שחייב מעתה לדעת ספר על-מנת להשתתף.
יתר על כן - הספר, התקשורת, הוא העוצמה הריכוזית ביותר, מכיוון שהוא שולח את הקורא אל המרכז, לציון, מכל מקום. זאת, בניגוד לפולחן הקורבנות שאותו אפשר לקיים בכל מקום ולכל אלוהות, ולכבוד כל שליט. יאשיהו קורא בספר ובכך מנחיל אותו לכלל העם והופך את תרבותו לבת אלמוות. בכך הוא ממצה את ציוויו של משה בספר דברים: "למד את בני ישראל את השירה הזו שימה בפיהם כי לא תשכח מפי זרעו".
ואכן, לאחר תקופת יאשיהו אין עוד פולחן במות בישראל, וגם הכתוב נאלץ לתלות את קולר החורבן בחטאי ישראל שקדמו ליאשיהו, דוגמת המלך מנשה. היעלמות הפולחן הזר אינה בשל הטלת מרות מירושלים. היא בוודאי לא קרתה בשל היעלמות ההשפעות הסביבתיות או האיומים הסביבתיים. היעלמות הבמות אירעה בשל הסטת כובד המשקל התרבותי מן הפולחן הגשמי של קורבנות ומנחות, לפולחן רוחני-עיוני - העיון בספר והתפילה המנותקת ממעשה הקורבנות.
את משמעותה של מהפכת יאשיהו ניתן לראות אצל עזרא ונחמיה: למרות שהם מעמידים את המקדש על-כנו, עיקר עבודת האלוהים מתרכזת בתפילה המונית. עזרא עומד על מגדל עץ, פותח את הספר וכנראה מגביה אותו, ואז קם כל העם על רגליו בעוד העומד לפני התיבה קורא תורה ותרגום. את הבמות המקומיות מחליף מוסד בית הכנסת, שבו מתכנס העם לקיום הפולחן, ללא צורך בביצועו על-ידי הכוהנים. במציאות זו מתרחשים חילופי משמרות בנושאי דגל התורה, מן הכוהנים האוחזים בה מכוח לידתם מזרע אהרון, לסופרים שיכולים להיות בני כל משפחה או שבט. כך, משפחת שפן הסופר ששיתף פעולה עם ירמיהו עולה לגדולה ומנהיגה את העם בימיו של גדליהו בן אחיקם בן שפן, המרכז את שארית הפליטה לאחר החורבן במצפה, בנחלת בנימין, ובכך עובר מרכז הכובד התרבותי מן המקדש אל הכנסת.
הדיון בזהותו של הספר שהתגלה, בעתיקותו או בחידושו, בסופרו או בסופריו, אינו העיקר. חשיבותו של יאשיהו הוא במהפך המחשבתי שהשיג וקיבע, המבוסס על שלושה: ריכוזיות הממלכה והממלכתיות מסביב לעיר הבירה ירושלים היא ציון, שממנה יוצא הכוח אל קצווי הארץ; שלילת הפולחנים ונושאי הפולחן הזר ותרבויות זרות המערערים את החוסן הדתי-לאומי; והעברת מרכז הכובד של התרבות מפולחן גשמי-מעשי לפולחן רעיוני-מחשבתי, שבכוחו לצלוח את כל הטלטלות ולהשיב את העם למכורתו, לעצמאותו, לייחודו ולגדולתו.
