מערכת הביטחון שמה את כל הביצים בסל עם חור

כותרות העיתונים זעקו: "הממשל האמריקני החליט להעניק לישראל סיוע על סך 205 מיליון דולר (כ-800 מיליון שקל) על-מנת להשלים את פיתוחה של מערכת כיפת ברזל להגנה מפני רקטות..." ("תקציב אמריקני לכיפת ברזל", שמעון שיפר, ידיעות אחרונות, 13.5.2010). ידיעה דומה הופיעה גם בעיתונים נוספים, למשל: "נמצא מקור המימון לכיפת ברזל", עמוס הראל, הארץ 14.5.2010, להלן הקישור: [קישור] נמצאה הישועה! 800 מיליון שקל שלא נמצאו בקופה הציבורית להגנת תושבי עוטף עזה יאפשרו סיום פיתוח מערכת כיפת ברזל. האם סכום "עתק" זה יביא להצטיידות במספיק מערכות כיפת ברזל? להצטיידות במספיק טילי כיפת ברזל כדי ליירט את עשרות אלפי הרקטות שבידי החמאס והחיזבאללה? האם יוקמו יחידות הנ"מ הייעודיות שיפעילו את המערכת? כמה זמן זה ייקח? היכן יוצבו סוללות אלה? מהמהירות בה נענה הממשל האמריקני לבקשת הסיוע של שר הביטחון ברור כי הממשל היה גם נענה לבקשה למימון העברת מערכת הלייזר נאוטילוס לתצורת סקייגארד וראשית אספקת מערכות סקייגארד בלו"ז קצר, כפי שהתחייב היצרן האמריקני במסמך ששלח למערכת הביטחון בינואר 2007 וכפי שהערכנו כל הזמן. למה בקשה כזו לא הוגשה? לשר הביטחון פתרונים. על-מנת לצנן התלהבותם של תושבי עוטף עזה, שעלולים להסיק כי הסיוע שהושג מארה"ב למימון סיום פיתוח מערכת כיפת ברזל יסיר מעליהם את הירי הבליסטי שנורה מרצועת עזה כבר כמעט עשור, להלן כמה תזכורות (ההדגשות בציטוטים שלהלן הן שלנו): 1. פרופ' (אלוף (מיל.)) יצחק בן-ישראל אמר בראיון ליועז הנדל ("ללא מענה", מקור ראשון, 29.12.2006): "... בקשותיו האחרונות של משרד הביטחון, מאז חזרו הקסאמים לכותרות, לבחון מערכות יירוט עם טכנולוגיות נוספות מלבד הלייזר, נתקלות אצל בן-ישראל בספקנות רבה: "צריך להכיר את הבעיות הבסיסיות ביירוט רקטות קצרות טווח", הוא פוסק. "אין סיכוי של ממש שהפתרונות הללו יוכלו לספק מענה אמיתי, אלא אם כן מדובר בטילים ארוכי טווח". על-פי בן-ישראל, קיימות שתי בעיות עיקריות בכל אותם פתרונות שמוצגים כיום במשרד הביטחון: הראשונה נוגעת לזמן המעוף הקצר - הטווח המצומצם בין מקום השיגור למקום הפגיעה מותיר מעט מאד זמן כדי לבצע פעולות יירוט סטנדרטיות הדורשות איתור של מקום יציאת הטיל, איתור הטיל בשעת מעופו, הכוונה ופגיעה. זאת מבלי לקחת בחשבון ירי של שתי רקטות קסאם במקביל על אזורים שונים. הבעיה השנייה היא מחיר הירי. המערכות הסטנדרטיות ליירוט רקטות בעזרת טילים מבזבזות סכומים עצומים בכל יירוט. מחירו של טיל מיירט יכול להגיע למאה אלף דולר, בעוד שייצור הקסאם עולה בסביבות ה-500 דולר. ההשוואה היא אבסורדית... אם רוצים ליירט בשיטה הזו את כל הקסאמים שנורו בשנתיים האחרונות, מדובר בפשיטת רגל לאומית. "שתי הסוגיות הללו מובילות בהכרח למסקנה כי אין מנוס משימוש בנשק הלייזר" מסביר בן-ישראל. "מהירות הקליע בנאוטילוס היא מהירות האור. הקרן מתייצבת על המטרה, מיירטת אותה בשתיים עד שלוש שניות, ומיד מוכנה למטרה נוספת. בעיית הטווח הקצר נעלמת והמערכת מאפשרת הפעלות רצופות בזו אחר זו. גם בסוגיית המחיר למערכת הלייזר יתרון ברור - מחיר היירוט של רקטת הקסאם הוא מחיר האנרגיה שמושקעת ביצירת קרן הלייזר, משהו סביב אלף דולר". מדוע אם כן החליטו במשרד הביטחון לעצור את הפרויקט? התשובה טמונה בדרך ההתנהלות הישראלית. טווח הרקטות הקצר השפיע ככל הנראה גם על טווח החזון והחשיבה של אנשי משרד הביטחון. הפרויקט, מסביר פרופ' בן-ישראל, מומן בתחילת דרכו מכספי משלם המיסים האמריקני, ללא שימוש בכספי הסיוע למדינת ישראל. האינטרס שלהם היה לפתח מערכת עתידנית שתסייע בראש ובראשונה לצבא האמריקני, ולאפשר בכך, כתוצר נלווה, פתרון הגנתי יעיל למדינת ישראל. בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על-ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן ללא יוצא מן הכלל הופלו בזמן מעופן. המערכת הייתה כשירה לעבור לשלב השני, שבו על-פי התכנון המקדים מדינת ישראל התבקשה להשתתף בשליש מעלות הייצור. התשלום יכול היה לבוא מתוך כספי הסיוע האמריקני לישראל, אלא שמדינת ישראל של שנות הקיצוצים הביטחוניים, עם אשליית השקט בצפון וזמן רב לפני ההינתקות שקירבה את טווח הקסאמים לדרום, החלה מתלבטת האם כדאי באמת להוציא סכום כה גדול על מערכת לא מוכרת..." 2. "גורם בכיר במטכ"ל" אמר לעמוס הראל - "המערכת ליירוט טילים לא תוצב בשדרות", הארץ, 3.2.2010, להלן הקישור: [קישור]: "... הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה כיפת ברזל ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5... לעומת זאת, אמר הגורם הבכיר, המענה העיקרי להגנה מפני קסאמים וקטיושות יישאר השילוב בין התרעה (אזעקת "צבע אדום") לתפיסת מחסה במקלט או תחת גג של מבנה"... 3. יוסי מלמן חושף את המניע האפשרי לפיתוח מערכת כיפת ברזל, כשהוא מסתמך על כתבה בדו-ירחון הצרפתי רב היוקרה "אינטליג'נס און ליין" - "האם כיפת ברזל תשרת את סינגפור במקום את שדרות", הארץ, 25.3.2010, להלן הקישור: [קישור]: "... מעניינת עוד יותר במידע החדש היא האפשרות שהפרסום בצרפת מעלה, כי פיתוח "כיפת ברזל" נועד בראש ובראשונה לטובת סינגפור, ולא להגנת תושבי שדרות ויישובי הדרום שסבלו במשך שבע שנים וממשיכים לסבול גם בימים אלה מירי של רקטות קסאם ופגזי מרגמה מרצועת עזה ("כיפת ברזל אינה מסוגלת ליירט פגזי מרגמה"). רמיזות בקשר לאפשרות זו הועלו גם בעבר בתקשורת הישראלית, והוכחשו בתוקף בידי משרד הביטחון"... 4. חוסר הביטחון של מערכת הביטחון בפתרון שנבחר (כיפת ברזל) בא גם לידי ביטוי בצנזורה על השמעת מידע טכנולוגי הידוע לכל ושסותר את עמדותיה, שהטילה מערכת הביטחון בכנס בינלאומי שהתקיים בתל אביב ב-5-6.5.2010. ההרצאות שנפסלו התייחסו למערכות לייזר ליירוט פצמ"רים, רקטות וטילים ולאיומים עתידיים, שלגביהם טילי יירוט יהיו חסרי תועלת - "טילי צנזורה", יוסי מלמן, הארץ, 22.4.2010, להלן הקישור: [קישור] "...בלחץ מערכת הביטחון נפסלו לפחות שלוש הרצאות של מדענים ישראלים, שהיו אמורות להישמע בחודש הבא בכינוס הבינלאומי הראשון על טילים בליסטיים. היוזמה לכינוס היא של "העמותה הישראלית להגנה מפני טילים" (עי"ט), בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר הרצל בודינגר, המשמש כיום יו"ר העמותה, ושל "האגודה למדעי התעופה", בראשות עובדיה הררי, בכיר לשעבר בתעשיה האווירית וכיום יו"ר האגודה. השניים גם חתומים על ההזמנות לכינוס. אך למעשה השליטה בפועל היא של משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות"... מדוע מתעלמת מערכת הביטחון מפתרונות מוכחים, יעילים וכלכליים - מערכת הלייזר (נאוטילוס / סקייגארד) ותותח הוולקן-פלנקס, שיכולים להיות זמינים תוך זמן קצר? פתרונות אלה יוכלו לספק הגנה מלאה לשדרות וליתר היישובים בעוטף עזה, הנמצאים בכל טווח שהוא מהגבול ומול כל האיומים הבליסטיים, כולל פצצות מרגמה, ושיכולים להשלים את ההגנה הרב שכבתית מהאיומים הבליסטיים על ישראל מכל הכיוונים ומכל הטווחים. מדוע מתעקשת מערכת הביטחון לשים את כל הביצים בסל אחד, סל עם חור?