איוואן דמצ'וביץ' היה בן חמישים בערך בחורף 1943. את גילו המדויק לא טרח לברר, ממילא מימיו לא חגג יום הולדת. מהיום שהוא זוכר את עצמו הוא זוכר בעיקר את ריח הבוץ הסמיך מעורב עם ריח עשב רמוס, זבל צואת חזירים, אווזים ופרות.
אביו בן השמונים מוז'יק בן מוז'יק, שוכב עכשיו מצומק משתעל, אפוס כוחות על דרגשו מתחת לאיקונין הצלוב, חולה בשחפת, וממתין. הוא שעבד קשה כל חייו כדי להפיק קצת לחם עוני מחלקת האדמתו, הוא ששכל את שני בניו הראשונים מטיפוס, עוד בינקותם, לא אמר נואש, ובעזרת האמונה התפילות ותמיכות הכומר זכה שבנו השלישי יגיע, תודות לאותו הצלוב הקדוש, בשלום לגיל ארבע בערך, כדי שיחל בסיוע לאחותו הבוגרת בת השמונה בקרוב, להשגיח על החזירים להאביס את האווזים וללוות את שתי הפרות למרעה.
מאז איוואן מיקובסקי דמצ'וביץ מחובר לאדמה הבוצית לעשב לריחות, לסליבוביץ' לצלוב ולתפילות. זה הספיק לו כדי להמשיך את מורשת אביו וסבו. הוא עצמו לא טרח ללמוד ולא ראה טעם בכך שבניו שלו, איכרים, ילכו לבזבז זמן עבודה יקר, בבית הספר שפתחה הממשלה הפולנית לפני שלוש שנים בכפרם הנידח שבחבל גליציה.
עכשיו היה עליו למהר. הוא גייס לעזרה את שני בניו הגדולים החסונים. יש לו שישה ילדים מאולגה שלו, שנלקחה ממנו על-ידי הצלוב בלידתה השישית. ידיו הגסות והסדוקות אוחזות עכשיו בכוח בצבת ויחד עם שני הבנים שגם בידיהם צבתות ומברגים הם רכונים ועובדים בקדחתנות בתחתית בור הגדול שנכרע רק שלשום, כאלו באקראי דווקא כאן בקרבתם, באדמת הכבול השחורה הקפואה בשוליו הדלילים של יער עצי המחט שהשתרע על הגבעות המתקמרות מדרום לכפרו.
ריח האדמה השחורה הקרה והמבותרת מעורב עכשיו בצחנת ריקבון הקבול וסירחון צואה ושתן שחודר גם מבעד לצעיפים העבים שקשרו לפניהם מפני הקור העז.
הם חייבים לעבוד מהר כי הבור הזה מיועד לכיסוי עם עלות השחר. הסמל הגרמני נתן להם חמש שעות בדיוק לעבוד ולאחר מכן הם חייבים להתחיל לכסות. הוא יודע שאצל הגרמנים אין חכמות. זמן זה זמן ויש להם חמש שעות בדיוק פונקט על השעון של הסמל!
שלוש דמויות עטופות מעילים גדולים מהואים, רכונות כחולדות ונוברות בקדחתנות במעמקי המחפורת, לאורן הדל של עששיות נפט ולאורו המגיח מפעם לפעם של הירח המלא.
"לעזאזל! כמה שהם מסריחים הז'ידים האלה". הצחנה הבריחה עוד קודם, את כיתת הסיום ואת מפקדה, הסמל הגרמני שילץ למרחק בטוח. שם הם שכובים בשורה, נוחרים, מכורבלים בשקי השינה שלהם ליד צבר גחלים לוחשות מעשנות. בצד המשאית האפורה עטוית הברזנט. שהלילה העצים והירח, עשו אותה לצללית שחורה דוממת ומאיימת.
איוואן ובניו כבר עמלים כשעתיים ויש להם עד עכשיו שלושים שיני זהב עקורות, חמישה שעוני יד, שלושה זוגות מגפיים במצב די טוב, ומאה חמישים זלוטי.
אכן זה קשה. מסתבר שהז'ידים האלה יצירתיים במחבואים שהם מטמינים בהם את האוצרות שלהם. זה קשה להפוך גוויות קרות וכבדות, לפתוח את הפיות עם המברגים, להאיר לתוך הלועות הפעורים, כדי לאתר את הברק הנחשק, לחטט בחושך בבגדים, לחפש כיסים נסתרים בבטנות מעילים מרופטים, בתחתונים במפשעות מצחינות, בשכבות של גרביים וסמרטוטים ובנעלים בלויות סוליות.
אין אף טבעת נישואין אחת ולא שרשרת זהב אחת על-אף אצבע או צוואר גלויים, כפי שמצופה אצל אדם נורמלי. "יימח שמם של הז'ידים הארורים, הכול אצלם מוצנע, מוסלק, מוחבא! "אפילו אחרי המוות, מהפגרים המסריחים שלהם הם לא נותנים לאחרים ליהנות".
למרות זאת ולמרות תנאי הקור והאור הקשים, הם כבר חשפו שש שרשרות זהב, עשר טבעות נישואים מזהב שבעה תליונים מוכספים עם תמונות. יבול לא רע, והם עוד לא עברו על מחצית הגוויות שבבור. יש כאן לפחות עוד כמאתיים פגרים שצריך לנבור בהם.
שנים על שנים עבדו איוואן דמצ'וביץ' אולגה זוגתו ובניהם בפרך כדי להוציא קצת כסף מאדמת הקבול הארורה הזאת, ולא הרוויחו את מה שמזמן להם הצלוב פתאום עכשיו ולמשך חמש שעות חד פעמיות של עבודה מטורפת.
לפי מה שאספו עד עכשיו ואחרי שיתנו לסמל הגרמני את השליש שדרש לעצמו, עדין יישאר להם, אם ימכרו בתבונה, מספיק כדי לחדש את גג ביתם הדולף, לרכוש מחרשה ועגלה חדשים, להחזיר את ההלוואה לכומר ולכנסיה, ואולי עוד פרה או סוס חדשים... ואולי אפילו לקנות ארון יפה וראוי לאב/לסב הגווע והמתכוון למות בקרוב.
"אבא!" שמע איוואן את קריאת בנו הבכור "בוא מהר!". הבן הפך גופת איש מסמורטת, פנים מצומקות מזוקנות, מזוהמות בבוץ ובדם. "הוא עדין נושם!" איוואן מיהר אל בנו מדלג על הגופות, הוא רכן על גופת איש "אכן נושם!" ידיה הקפוצות אחזו בכוח בדבר מה מסרבות להיפרד, איוואן אחז בכוח את הידיים הפריד ביניהם. הראש המזוקן, פקח זוג עיניים גדולות, מלבינות באור הירח שהבליח לרגע. עכשיו גם נפער פה דל שיניים מתחת לעיניים האלה, ובדממה שסביב, הם שומעים בברור את ההברות הנלחשות: "הוי שורלה, הוי שורלה שלי" ועוד מלמול ביידיש, שפת הז'ידים הארורים. איוואן לא המתין יותר מדי, הוא הניח את כנף מעילו העבה על הפנים, והמלמול נשנק ב"שמע ישרואל אידוינוי אלוקינו אידונוי אחד! איך בין צבי אלטשולר!"
דמצ'וביץ' לחץ למשך מספר דקות רצופות, הייתה עווית קלה ורופסת, ולאחר מכן נרגעה גופתו המיוסרת של השוחט מטרנופול לנצח.
מאצבעות ידו הימנית של השוחט המת, הוא עוקר קופסת פח מוכספת שהבריקה לרגע באור הירח. הוא פותח אותה יש בה שתי טבעות נישואים ושתי תמונות גלויה מקופלות. הוא מקרב את העששית, דמות ראש נערה צעירה שחורת שער במרכז, תמונת ארבעה בתים סביבה ועליהם הכתובת באותיות משונות. תמונה נוספת של גבר צעיר ומעליו עומדת אותה הנערה, בגב התמונה כיתובים, שאיוואן לא מסוגל להבין את פשרן.
איוואן יורק ופולט גידוף בפולנית, את הקופסה עם התמונות זורק לשק, את הטבעות מטמין בכיסו, מנער את בנו הבוהה בו המום לרגע. "קדימה צריך למהר עוד שלש שעות יעלה השחר!" גוער בו וזה ממהר לגופה הבאה.
כשעולה השחר השמים מעוננים אפורים ופתיתי שלג קל החלו לרדת. הריח באוויר עכשיו רק של חורף מעורב בריח השרף הדומע מפצעי ענפי העצים השבורים שנעקרו יומיים קודם.
איוואן שני בניו ועוד כעשרים איכרים שאך זה הגיעו, עוטי כובעי פרווה ובידיהם עטים גדולים, שאותם גייס ערב מראש תמורת מעות אחדות, עוסקים במרץ ובשקט בגריפת שאריות רגבי הבוץ וביישור פני השטח בשיטוח עודפי ערימות האדמה הקוברת בחובה את סודות העולם לנצח.
משאית הצבא הגרמני הותנעה הסמל שילץ עולה לקבינה, עשרת חייליו, לאחר המסדר על נשקם, כבר טיפסו מאחור. הוא בחן שוב במבט אחרון את מראה השטח, נראה שהיה מרוצה. "בעוד יומיים אני חוזר לראות שיהיו עצים חדשים נטועים כאן" פולט ביובש בפולנית העילגת שלו לעבר קבוצת האיכרים העמלים. איוואן מהנהן ראשו בהבנה. איש לא דיבר יותר. הייתה רק דממת שחר חורפי פולני חדש.
"פולנים בורים ודפוקים" "מלחמה ארורה" פלט שיץ' בגרמנית בוארית, ספק לנהגו השתקן, ספק לעצמו.
"לך תדע מה נמצא בבית שנחזור, כשכל זה יגמר"? פולט במאין נזיפת הצטדקות, כשרואה את הנהג מתבונן לרגע בצרור העטוף שטמן בזהירות בתרמילו האישי.
לאחרונה, הוא היה מתוח כעוס ומודאג, כבר ארבעה חודשים לא קיבל אף ידיעה מהבית, והשמועות העקשניות ספרו שגרמניה מופצצת ונהרסת...
"סע!" פוקד, והמשאית זזה בנהמת מנוע, וחריקת הצמיגים המחליקים בשלג הבוהק, שפרים בגסות, את הדממת הבוקר הקר ביער השלו.
כשנתיים מאוחר יותר במהומה שתאחוז בצבא הגרמני המתפורר, ינצל הסמל יוזף שילץ הזדמנות נקרית, ישליך את נשקו ואת מדיו הקרועים, ישרוף את תעודותיו יגנוב בגדים אזרחים ובנצלו את הפולנית הרצוצה שלמד, בשרותו הממושך על אדמת פולין הכבושה יצטרף לשיירת פליטים פולניים משתפי פעולה ומזוהמי מצפון אחרים, שנעה מערבה נמלטת מפחד נקמת הצבא האדום. במסעו הארוך ישתמש "ברכוש" שצבר להשיג לעצמו נירות מזוייפים אוכל ומחסה. כך יפגוש בדרכו פליט יהודי ובערב אחד ששניהם נחים באסם של איכר יחמוד הפליט היהודי החשדן את קופסת הסיגריות המוכספת שעליה חרוטות כמה אותיות עבריות וכשיפתח את הקופסא יגלה מתחת לסיגריות את התמונות וידע לפענח את הכיתוב המוזר. בתמונת הנערה שחורת השיער "לשנה טובה – שנת תרצ"ה, להתראות בקרוב בארץ ישראל" ברכה מארץ ישראל ובגב הגלויה בעפרון בכתב יד ילדותי "לקבוצת עלישבה תרבות, חגים טובים לשמחה! מאחלת לכם שרה". ובגב גלוית הזוג, בכתב יד גברי בדיו שחור" מזכרת לאימי היקרה מאת נחמיה ושרה, חיפה 6.3.1938 וחותמת ממוסגרת אדומה כתובה עברית "צלמניה י. פרנס חיפה רח' הרצל 59".
אירוע כזה יכול שהתקיים ויכול שלא. אני כותב אותו למען אימי ז"ל שניתקה את מהלך חייה המצופה, ונצרה בלבה את עברה. לזכרם של הוריה סבי וסבתי ז"ל העלומים, ולזכר דודתי ודודי ז"ל אחיה שהתאדו להם אי שם בשואת פולין. אימי מעטה לדבר אודותם. ומלבד תמונות אחדות דהויות של משפחת חרדים, ומלבד זיכרון נרות הנשמה שהדליקה פעם בשנה, וטופס ישן, פניה למוסד יד ושם, עם פרטיהם בכתב ידו של אבי ז"ל, פרט לאלה הם נאלמים לגמרי מהתודעה. אימי בחייה שמרה על שתיקה עיקשת.
הסיפור בא לעולם להראותנו שהחילוניות ולאחריה הציונות גבו בדרכן גם מחיר אישי קשה של שבר משפחות. והם לא מובנים מאליהם.
התמונות האלה צולמו הוכנו ונכתבו, אך משום מה לא נשלחו ליעדם! לא מן הנמנע שהיו העתקים אחרים שהועברו ליעדם באמצעות שליח מדריך פעיל ציוני שהפליג להמשך שליחותו הקדושה באותה גליציה.
את הסיפור הזה אני כותב להזכירנו שהתנועה הציונית היא התרחשות חברתית יחידנית, מהפכה לאומית, שפרצה ויצאה לדרכה כביטוי לשבר רוחני תרבותי מתרחב, שפקד את יהדות אירופה. שבר, שעדין פעור מדמם ומכאיב עמוק בתוכנו. בכדי שנדע איך ומאין באנו, וכך אולי ניטיב לבחור אנא אנו הולכים.
הבחירות ומעשי הורינו מכתיבים את הבחירות שלנו. אנו נדרשים להמשיך ולהתמיד במסע החיים המרתק והקשה הזה.