ו' בסיוון - מתן תורה לכבוד חג מתן תורה שיחול מחר בערב, מוגש הסיפור הבא:
מעשה בשוכר אחד ששכר עגלון כדי שהוא יוביל אותו עם הסחורה מעירו לעיר הגדולה שבה התקיים יריד. אמר הסוחר לעגלון שהיריד מתקיים בעוד שלושה ימים, ועליו להיערך לכך בהתאם. "במידה שלא תביא אותי ליעדי ביום היריד תפסיד את שכר הנסיעה ותישא בנזקים", הבהיר הסוחר. יצא העגלון לדרכו, ובדרך נכנס לאכסניה, אכל ושתה, ישן לו שנת ישרים באומרו שיש לו זמן רב לפניו. והנה למחרת התחילו לרדת גשמים עזים ומטר ניתך ארצה וכל הדרכים התמלאו בבוץ טובעני. הדבר גרם לכך שהעגלה התחפרה בבוץ, ולבסוף איחר הסוחר ולא הגיע בזמן ליריד, אלא רק לאחר יומיים. זה כמובן גרם לסוחר הפסד גדול. אף אחד לא נשאר ביריד כדי לקנות ממנו את סחורתו.
נאלץ הסוחר לשוב על עקבותיו לעירו עם הסחורה שלא נמכרה. דרש העגלון את דמי הנסיעה והסוחר פיצויים על הנזק. לכן התייצבו שניהם לדין תורה בפני רב העיר ובית דינו. אחרי שדרשו וחקרו ודנו בעניין, החליטו הדיינים לחייב את העגלון ולזכות את הסוחר.
רגז העגלון ושאל: מדוע חייבתם אותי? אמרו לו: לא אנחנו חייבנוך, התורה, שהיא ספר החוקים של עם ישראל, חייבה אותך. שאל העגלון: יאמרו לי כבוד הדיינים, מתי ניתנה התורה הזאת? אמרו לו בחודש סיוון. לא הבינו הדיינים מדוע הוא שואל זאת: וכי מה זה משנה לך מתי ניתנה תורה? התעקש העגלון לדעת מתי בדיוק ניתנה תורה והדיינים אכן ענו לו שהתורה ניתנה בחודש סיוון. בסיוון! צעק העגלון, הלא אז קיץ בעולם, הדרכים טובות וישרות, אין שלגים וסערות. בחודש סיוון לא הייתי נתקע בבוץ! כיצד אתם דנים אותי על מה שקרה לי בימות גשמים, על-פי הלכה שנכתבה כשהתורה ניתנה בחודש סיוון שהוא זמן קיץ והשמש יוקדת על הארץ?! ואילו התורה הייתה ניתנת בחורף אז בוודאי הדין היה נוטה לצידי...
תעודת זהות את הסיפור הנ"ל סיפר מי שהיה שר הדתות הראשון. היה זה בקשר לטענות על חוסר הרלוונטיות של תורה שניתנה לפני אלפי שנים. התנאים השתנו, החיים התקדמו ואין מה לעשות היום עם לוחות הברית שנכתבו על גבי אבן...
אז כדי שלא נהיה כמו העגלון הצעקן ההוא, נשתמש במשל תעודת הזהות והדרכון. התמונה שבתעודת הזהות, מתיישנת עם השנים. אבל, זו אותה הזהות למרות הקמטים שנחרשו בפנים והבלורית השחורה שהקריחה והלבינה, מדובר באותה אישיות. זו התורה שניתנה לעמנו הזקן והעתיק (שגם מחדש את נעוריו), והיא ממשיכה איתנו כמו תעודת הזהות שעדיין יושבת בארנק. הדרכון שלנו אומנם מוחתם בחותמות מעברי הגבול בהתאם לנדודינו באלפים-שנות, אבל תעודת הזהות (=תנ"ך), נשארה באותנטיות שלה. בתי המדרשות שבמשך כל שנות חיי עם ישראל, ידעו להשתמש בעקרונות התורניים ולהתאימם לנסיבות הזמן והתקופה.
אדמה שבועות, לא פחות ממה שהוא חג מתן תורה, הוא גם חג הביכורים. ההצמדה של פירות הביכורים לחגה של התורה, משדרת לנו אמירה מיוחדת. זה מגלה לנו ממד עמוק של החקלאות בארץ ישראל. מצוות הביכורים, שהיא העלאת ראשוני הפירות (משבעת המינים) לבית המקדש, חושפת, שגם התחום הזה, שהוא לכאורה תזונה בלבד – מטפס בעם ישראל לעוצמה של קדושה. החקלאות היא דיבור של האדמה הזאת איתנו. האדמה הזאת היא לא רק מקום להניח עליו את הראש, אלא אדמת קודש. ככה זה בעם ישראל.
במדבר למה דווקא שם, במדבר הלוהט והרחוק, לתת את התורה? מה רע באיזשהו מקום מיושב ומסודר? מדוע לא התקיים מעמד מתן תורה בירושלים למשל, המקום המרכזי שאליו כולם עולים לרגל? מסתבר שיש בו, במדבר, משהו שמנותק מכל הסתגרות פרטית בתוך הבית. שלא כמו בחיי הציוויליזציה, המדבר הוא מקום פתוח לגמרי ומופקר. הכניסה היא לכולם. התורה הזאת היא לא נחלתם של יחידי סגולה, היא פתוחה לכל.
