היה לי קשה בהפגנת השמאל הציוני

במוצאי שבת ירדנו במורד רחוב בן יהודה, בדרכנו להפגנת השמאל בכיכר. אני לא מרבה להגיע לשם, ללב המאפליה, למקור אסוני וחורבני. אבל ניחמתי את עצמי בתקווה ששם, למטה, יחבקו אותי רבבות אחיי הסמולנים... במרכז הכיכר הריקה ניצב מבנה מרשים - אולפן רדיו שקוף. לרגע התפעלתי מיכולות ההפקה של המארגנים, עד שרמקול ידני קטן בישר על שינוי מיקום ההפגנה, והחזיר אותי באחת אל המציאות המרה... היה מאכזב ומביך - היו מעט מדי אנשים, בשוליה המרוחקים של הכיכר המיתולוגית. ואני כל-כך רציתי שהיא תתמלא ותעבור על גדותיה, ונמחה את חרפת כרזות האס-אס מלפני 15 שנים... ...הקשבתי בדריכות לשורת הדוברים המייגעת. רובם התרכזו בשנאת מתנחלים, ובחזרה על מנטרות חלולות שבורחות מלב הבעיה. השתוקקתי לשמוע על דיאלוג, ושמעתי הכרזות על נסיגות "עם שותף או בלעדיו" (כנסיגות "המוצלחות" מלבנון ומגוש קטיף). רציתי לראות איחוד שורות כנגד הכיבוש. ראיתי - שמאל ציוני מהוסס, משדר חולשה וחוסר יכולת ארגון בסיסית, וסוג של גזענות ולאומנות: חיפשתי שותף מ"הצד השני", ערבי אחד לרפואה - ולא מצאתי זכר... ואני, היום, לא יכול לראות את עצמי כחלק משיח שאיננו כולל ערבים. אמא שלי תמיד אומרת שאי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה... לקח לי המון זמן לגלות שחלוקת הצדדים שלי השתנתה לחלוטין בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז האסון שלי. לא עוד קו שמפריד בין יהודים לערבים - אלא בין פושעים וקורבנות, יהודים כערבים! הקו הזה מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מלוא מחירו, לבין אלה שלא מסכימים - מתנגדים ומתלבטים משני העמים. והמחנות, מבחינתי, מתחלקים היום בין המחנה של אלה שאינם מוכנים להשלים עם המשך הכיבוש ומחירו המוסרי, יוצאים נגד הרשע של רוצחי הילדים משני הצדדים ומשלמים על כך מחיר כבד של נידוי חברתי, לבין מחנה המשלימים עם המשך קיומו של העוול, המזכ"לים של "שלום עכשיו" שמכשירים את ההרג בעזה ובלבנון, הבן כספיתים והגדי טאובים והארי שביטים ה"מתנגדים לכיבוש", וכן - גם אלה שחושבים שעצם הנפת הדגל תיצור את השינוי המיוחל... בהפגנה הראשונה שהתקיימה נגד ההרג בעזה במוצאי שבת בינואר 2009 - חשתי בדידות איומה. השוטרים צחקו כשאנשי המחנה האחר זרקו עלינו עגבניות רקובות... כל-כך רציתי להיות מוקף באחיי - אלפי מפגיני השמאל שלא באו... שקעתי במחשבות נוגות, ובפעם הראשונה בחיי חשתי פיזית את בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, והבנתי שאין קיצורי דרך, שצריך ללכת מאוזן לאוזן ומלב ללב, יהודים וערבים יחד, לא "עכשיו" ולא מחר - בדרך ארוכה ומפרכת, כדי שאולי פעם הנכדים שלנו יזכו לגדל כאן ילדים בלי חשש לאבדם... מי שרוצה להיות שותף למסע הזה - צריך לוותר על החיבוק החם של הקונצנזוס... מי שרוצה להיות שותף - מוטלת עליו החובה המוסרית הכבדה לא להפנות את הגב למציאות! ללמוד את העובדות! ללמוד ערבית! לסייע לצדיקים שמסיעים חולים מהמחסומים! לא להשלים עם הברוטליות של המשטרה והצבא! לעמוד מולם בשיח ג'ראח, בבילעין, בסילואן! אני לא מגדיר את עצמי כקיצוני, לא שמאלני ולא בטיח! אני אפילו חושב את עצמי עדיין לציוני טוב, שמאמין גם בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ואני מלא הערכה לאלה שכמוני עושים את המסע הארוך מהלאומנות החשוכה אל ההבנה הבסיסית של גבולות האפשר. אני חושב שלמפגינים האלה צריך היה להגיד את האמת ישר בעיניים - בלי להתבייש! ביושר ובאומץ - אחרת הם ימשיכו לחשוב שלחיצת יד בבית הלבן מספיקה - ויתאכזבו שוב, וינטשו שוב, וחוזר חלילה... אלה הדברים שהייתי רוצה להגיד בהפגנה במוצאי שבת, לו היו מבקשים ממני לדבר... ונראה לי שלשמאל הציוני קשה איתם...