אנשי בית לחם

נשאל: והלא הצטווינו "לא תיקום ולא תיטור"? נקימה היא הימנעות מלעשות טוב לפלוני, רק משום שהוא לא עשה טוב לי. אם אנשי בית לחם ובועז אינם מסייעים לנעמי ורות בשל מעשיו של אלימלך - לא זו בלבד שהם מבטלים את מצוות הצדקה המרובות, אלא גם עוברים על הלאו של איסור נקימה. הכיצד? התשובה לכך פשוטה: הם אכן עשו זאת, ועשו שלא כהלכה. עיקרון יסוד בתורה, בנביאים ובכתובים הוא שלא להסתיר חטאים וחולשות של גדולי הגדולים. יש דתות המציגות את גדוליהן כבני אלוהים, כמי שאינם יכולים לטעות. לא כן דרכה של היהדות. ויש כאן לקח עצום, דווקא ביום מתן תורה. התורה היא ספר מוסר, שמטרתו לשפר ככל הניתן את נפשו של מי שהולך בדרכה. את המוסר הזה התורה מעבירה לנו בשתי דרכים - מצוות וסיפורים. וכל דרך כזו מתחלקת לשני מסלולים - עשה ולא-תעשה. כשם שיש מצוות עשה ולא-תעשה, כך יש סיפורי עשה ולא-תעשה. לכן אנו מוצאים את לבן ועשו מול יעקב, את פרעה מול בני ישראל, את קרח מול משה, ועוד ועוד. לאמר: אפילו ממעשיהם של הרשעים יש מה ללמוד - כיצד לא להתנהג. קל וחומר, שיש מה ללמוד מחטאיהם של הצדיקים. כאן יש מוסר כללי: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", כדברי שלמה המלך. אסור לי להיות שאנן, אסור לי להסתובב בהרגשה של "לי זה לא יקרה". משום שאם הגדולים חטאו - קל וחומר קטן כמוני. בתנ"ך יש עשרות דוגמאות בני אדם גדולים שכשלו וחטאו. זה מתחיל כבר בבריאת העולם, עם חטא אדם הראשון. ואחר כך יש לנו את נח המשתכר, ואת אברהם ששואל "במָה אדע כי אירשנה" וכורת ברית עם אבימלך מלך פלישתים, ואת יעקב המרמה את יצחק, ואת יוסף המלשין על אחיו, ואת משה המגלה קטנות אמונה לנוכח השעבוד, ואת משה ואהרון המכים על הסלע, ואת דוד במעשה בת-שבע, ואת שלמה המניח לנשותיו לעבוד אלילים. בועז אכן חטא ביחסו לרות ונעמי, בדיוק כמו שרבים וטובים חטאו לפניו ויחטאו אחריו. הוא ואנשי בית לחם לא הצליחו להתגבר על הרגש הטבעי של כעס עצור ועצום על מנהיג העיר, שנטש אותם לאנחות בעת משבר קשה ביותר - רעב שנמשך שנים ארוכות, רבות ורצופות.

ההסבר מצוי כבר בפסוק הראשון של המגילה: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו". המילה "איש" כאן פירושה מנהיג, כי אין צורך בה כדי לציין שמדובר בגבר; זה ברור מהפסוק. אנו רואים יש בבית לחם רעב - והמנהיג אלימלך נוטש. אומר הרב שלמה אבינר, כי אפילו אם נאמר שמדובר ברעב בו מותר לצאת מהארץ, הרי שיש הבדל בין אדם מן השורה לבין מנהיג. ובלשונו של הרב אבינר: כאשר חייל פשוט אומר "המפקד, אני רוצה העברה", זה בסדר. אבל אם קצין אומר זאת - זו שערורייה, הוא שובר את רוח כולם. ואפשר להוסיף: קל וחומר אם הקצין אומר זאת בעת מלחמה. בית לחם הייתה במצב מלחמה - לא נגד אויבים חיצוניים אלא נגד איתני הטבע, נגד בצורת, נגד רעב. כאשר מנהיג קם ועוזב בשעה כזו - מדובר בחטא בל יסולח. מעשהו של אלימלך היה חמור מאוד לא רק בהתייחס למקום ולנסיבות, אלא גם ביחס למה שהתורה והנביאים מלמדים אותנו על דרכו וחובותיו של מנהיג. ולא רק מנהיג בשר ודם. "בכל צרתם לו צר", נאמר על הקב"ה. יש אירוניה בכך שדווקא מי ששמו אלימלך - משלב הן את האל והן את המלך - הולך בדרך הפוכה מזו של האל ומזו של המלך. תפקידו של מנהיג נמדד בראש ובראשונה בעת משבר, ונראה כמה דוגמאות. בחטא העגל מוכן משה למסור את נפשו על עם ישראל ומצהיר: אם חטאם לא יימחה - מוטב ששמו שלו יימחה מן התורה. בחטא המרגלים מספרים יהושע וכלב על טובה של הארץ, למרות שהעם מוכן לרגום אותם באבנים. פינחס מסכן את חייו והורג בבעל פעור את זמרי בן סלוא, מראשי שבט שמעון, ואת כזבי בת צור, נסיכה מדיינית. והתנ"ך מלא בדוגמאות נוספות. מכאן נחזור לאלימלך. דווקא כאשר אנשי עירו היו זקוקים לו ביותר - הוא קם ועזב אותם. האם נוכל להתפלא על כך שמעשהו הותיר רושם שלילי כה עז, עד שגם אחרי עשר שנים לא מצליחים אנשי בית לחם להתגבר על רגשות אלו? וכך גם בועז - הוא אינו מלאך אלא בן אדם בעל רגשות. המעשה הזה של אלימלך, הנטישה, הכמעט-בגידה באנשי עירו - זה מה שמביא ליחס המנוכר שלהם כלפי אלמנתו וכלתו.

לזכותם של בועז ואנשי העיר ניתן לומר, שבסופו של דבר הם הצליחו להתגבר על רגשות אלו. בועז מקבל מסר מן ההשגחה העליונה, כאשר רות מגיעה "במקרה" לשדהו והוא עצמו מגיע לשם בדיוק בזמן, שוב "במקרה". הוא מפנים מיד את המסר, מברך את רות על מעשיה ופורס עליה את חסותו. ליתר אנשי העיר זה לוקח קצת יותר זמן. עובדה שהגואל מסרב לשאת את רות, ועובדה שיש צורך בכל סמכותו של בועז על-מנת שיתקבל הפסק של "מואבי ולא מואבית". אבל ראו מה קורה בסוף המגילה. כאשר בועז מודיע שהוא נושא את רות, מי מברך אותו? "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים: עדים, יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". העם הוא המוביל את הזקנים. עולם ללא נקימה ונטירה הוא כמעט בלתי אנושי, אבל אנו מובטחים שעוד נזכה לראותו ולחיות בו. מי שיביא לנו אותו יהיה משיח בן דוד, צאצאו של דוד המלך שבחג השבועות חלים יום הולדתו ויום פטירתו. על ימות המשיח אומר הרמב"ם, שייעלמו בהם הקינאה והתחרות בין בני האדם, וממילא גם לא יהיו נקימה ונטירה. וכך דבריו בהלכה האחרונה של משנה תורה: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קינאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".