X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
על מקומן של הנשים בתנועה הציונית בהגות ובמעשה
▪  ▪  ▪

"אולי ידוע לקורא כי מחשיב אני את האשה על הגבר, בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית. חוץ מיגיע-כפים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף את האי שה על הגבר. אצלי היחס הזה איננו דבר של הרהורים וחשבונות. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח".
זאב ז'בוטינסקי, מתוך "ספור ימי".
תחילתו של מאמר זה במשימת בית ספר "פשוטה". לקראת יום העצמאות קיבלה אחותי הקטנה משימה לתאר את תרומתו של אחד מפעילי הציונות למען העם והמולדת.
כבוגר מדע המדינה חשבתי שתהיה זו משימה פשוטה יחסית אך הקטנה גילתה לפתע עמידה פמיניסטית איתנה. "לא רוצה לכתוב על גברים", ציינה בפסקנות. "אבל גם לא על גולדה מאיר או ציפי לבני שעליהן בטח יכתבו כולן. אני רוצה מישהי מקורית!".
בניסיון לפשפש בנבכי הזיכרון הבנתי לרגע כי מדובר במטלה מתאגרת למדי. וזאת משום שלמרות ההתקדמות הניכרת במעמד האשה במישורים רבים, עדיין ברוב המדינות ייצוגן של נשים בחיים הפוליטיים בכלל ובפרלמנטים בפרט נמוך במידה ניכרת משיעורן באוכלוסיה. גם במדינת ישראל, שזכות ההצבעה לנשים ניתנה בה כבר בשנת 1920 בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה של הציבור היהודי, נשים הן מיעוט בחיים הפוליטיים בכלל, ובפרט בקרב חברי הכנסת.
יצוין כי בישראל, שלא כמו בכמה מדינות אחרות, אין חקיקה הקובעת מכסות לייצוג נשים במערכת הפוליטית. בעבר הוגשו אומנם כמה הצעות חוק בעניין זה, אך אף אחת מהן לא הגיעה לכלל חקיקה, אף שכמה מהמפלגות קבעו מכסות לנשים בתקנונים ובכללים פנימיים שקבעו לעצמן.
דבר זה הביא אותי לנבור בערמות הספרים שהבאתי מהספריה על-מנת לחפש דמות מופת נשית בהיסטוריה היהודית והציונית בעת החדשה. ימים כלילות ביקשתי לאתר דמות כריזמטית וסוחפת בעלת סיפור אישי מרתק אך כל מאמציי העלו חרס. אט-אט הגעתי יותר ויותר למסקנה שרובן הגדול של הנשים בתנועה הציונית, ובתוכן שרה אהרונסון, מניה שוחט, רחל ינאית בן-צבי ואחרות היו רובן ככולן "נשים של" ואי-אפשר לתאר אותן מבלי התייחסות לצד הגברי בחייהם שהאפיל במידה רבה על דמותן והותיר אותן בצילו.
וכך, פניתי אל משנתם של אבות הציונות כדי לראות כיצד ואיפה השתבשו הדברים, שמחצית מן העם היהודי נותרה רחוק במרתפי ההיסטוריה. למרבה תדהמתי גיליתי שאבותינו הרעיוניים, ובייחוד אלו עליהם שם דגש החינוך הממלכתי-היהודי, אשר ביקשו ליישם רעיון לאומי חילוני, והגיעו רובם מסביבה מערבית ומתבוללת האמינו כי הנשים בחברה היהודית המתחדשת תמשכנה לנהוג על-פי הדפוסים המסורתיים, אף שהדבר בהחלט עומד בסתירה לרעיון הקידמה שאותו הם עצמם ביקשו לקדם.
כך לדוגמא, האידיאולוגיה הציונית מבית מדרשו של הרצל מדברת ב'שאלת האישה' בשני קולות. אומנם מבחינות רבות, ניכר בו יחס ליברלי ושוויוני כלפי נשים, אך בדיקה מעמיקה יותר של העובדות מראה כי גם לחוזה המדינה שבד רך היו לא מעט התבטאויות שמרניות. הדגם שעולה מספרו "אלנטוילנד" (ארץ ישנה-חדשה) מראה כי החזון העיקרי הוא בדבר מרכזיותו של הגבר, שהאישה בו עזר כנגדו. מן הצדק להדגיש כי ישנו הבדל מהותי בין ההערות על דמויות הנשים שהרצל התכוון לעצב, כפי שרשם לעצמו לקראת האוטופיה, לבין דמויות הנשים כפי שעוצבו תוך כדי תהליך הכתיבה, וכפי שהן מצטיירות ביצירה המוגמרת.
כך למשל בהערות התכנון רשם הרצל כי את דמות האישה באלטונוילנד תסמל האישה הפוליטית, ואילו בספר עצמו מעוצבות הנשים מבחינה סטריאוטיפית, בדומה לדמויות הנשים המופיעות בשאר סיפוריו ובהערותיו על הנשים ביומנו. אך מכיוון שהקורא הממוצע נתקל בעיקר ביצירה המוגמרת, הרי שהוא בהחלט יכול להבין מכך מה הן דרישותיו של הרצל מן הנשים.
ואכן, כפי שמציינת במאמרה רחל אלבוים-דרור, פרופ' לספרות, סוציולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית, מן היצירה עולות שלוש קטגוריות של נשים: הנשים היהודיות הגלותיות, הנשים העבריות החדשות בארץ ישראל ונשים חריגות בעלות מקצוע. הנשים היהודיות מעוררות בוז ושאט נפש בגיבור, לאחר שאכזבו אותו. הן חסרות ערכים ונהנות מדברים חומריים. "גם כשהן עולות ארצה אין הן משנות מדרכיהן. בנות ישראל, בעלות האבנים הטובות והמרגליות! שוב אותן מגבעות נוצה נוצצות, שוב אותן שמלות-משי צרחניות, ושוב אותן בנות ישראל מסורבלות בתכשיטים".
הקטגוריה השנייה כוללת את הנשים העבריות בארץ ישראל. אלו הן נשים עגונות וכנועות, המעדיפות את תפקידן המסורתי על פני כל תעסוקה ומעמד אחר, למרות העובדה שהן בעלות זכויות שוות - דבר המראה שחרף החזון בדבר חברה מתוקנת, הרי שעדיין נותרו בהרצל התפיסות "השמרניות" לגבי מעמדה של האישה ותפקידיה החברתיים והמסורתיים. המחשה לכך ניתנת בעת שראשיד-ביי אוסר על אשתו, פאטמה, לצאת מהבית כשיחס זה זוכה לאישורה של שרה, האישה העברייה החדשה. "'אבל אל-נא תחשוב שפאטמה אינה מאושרת משום כך', הוסיפה שרה. 'זהו זיווג מאושר בתכלית, ילדים נחמדים להם. אלא שהאישה אינה יוצאת מתוך הסגר שאנן זה שלה. אין ספק שגם זו אחת מצורות האושר. ואני מבינה לכך, אף על-פי שחברה אני את כל הזכויות בחברה החדשה. אילו היה זה לרצון לבעלי, הייתי מסכימה לחיות כדרך פאטמה".
במערכת החינוך של אלטנוילנד קיימת גם הבחנה בין חינוך של הבנים לבין החינוך של הבנות. מקום הנערה הוא בבית "גם אם למדה משהו חשוב ונחוץ". זאת משום שקודם כל עליה למלא את חובתה כאם וכרעיה כשזוהי בעצם תרומתה העיקרית לחברה החדשה. מהספר משתמשע כי רק נשים פתיות עוסקות בצורכי הציבור משום שתפקידה של האישה החדשה, בעלת הזכויות, היא לשרת את בעלה ולגדל את ילדיה ולא לעסוק בנושאים מחוץ למשפחה.
דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בקטגוריה השלישית של הנשים. אלו הן נשים בעלות מקצוע כמו מרים, אחותו של דוד (בעלה של שרה) העובדת כמורה. אולם מן הסיפור משתמע, שזוהי תעסוקה זמנית ומשנית, שבה היא עוסקת עד שתתחתן ואז תהפוך לאם ולעקרת בית, בדומה לגיסתה שבה היא רואה דגם להזדהות. רק אישה אחת בספר, רופאת העיניים ד"ר אייכנשטאם, חורגת מן הקטגוריה הזו. היא אישה בעלת מקצוע, הרואה בו ייעוד. כתוצאה מכך היא אינה נשואה, משום שהיא מקדישה את חייה לעבודתה. "אישה צנועה, לא נישאה לאיש. ומקדישה את חייה ואת ידה המאומנת לסובלים העניים. עשויה היא לשמש מופת נאמן לתועלת הצפונה בעלמות זקנות ובנשים הבודדות בחברה מתוקנת. לפנים היו ללעג, או שנחשבו למשא. אצלנו הן מועילות לעצמן ולאחרים". דבר המראה כי נשים בעלות מקצוע, הרואות ייעוד בעבודתן, הן אפוא נשים שלא נישאו, עלמות זקנות ונשים בודדות - חריגות שמדינת היהודים השכילה לנצל את כישוריהן במקום לראות בהן מעמסה.
האישה "התיקנית" היא אפוא אם ועיקרת-בית, הממלאת אחר רצון בעלה-אדונה. מכאן, כדברי אלבוים-דרור, הרצל, הליברל האירופי שולח לאישה החדשה את המסר העתיק כי כבודה בת-מלך פנימה. עולמן של הנשים באוטופיה של חוזה המדינה מוגבל ומתוחם לביתן, ואין להם עניין לקחת במהפיכה הגדולה, שהביאה הציונות ולהיות שותפות בחיים הציבוריים החדשים.
החברה היהודית שהחלה להתפתח בארץ ישראל בעקבות העליות הראשונות ביקשה לפעול לפי חזונו של הרצל. הייתה זו חברה מגוייסת שהקדישה את עצמה לשתי מטרות שהיו קשורות זו בזו - בניית אומה ומאבק להקמת המדינה. שתי המטרות האלו הושגו בסופו של דבר, אבל המחיר המלא של כך עדיין לא סופר במלואו. בין היתר העובדה שגוף כמו הסתדרות העובדים, ארגון עובדים סוציאליסטי ברוחו, ניהל מדיניות מודעת של אפליה בשכר ובתעסוקה לא רק על בסיס אתני (יהודים מול ערבים) אך גם על בסיס מגדרי. המיתוס הציוני שצייר תמונת חזון אידיאלית שבה נראות נשים הבונות את הארץ כתף אל כתף עם הגברים, סוללות כבישים ושומרות על היישובים למעשה לא שיתף את הנשים באף אחד מהתפקידים האלו.
מחקר שנעשה על-ידי פרופ' אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה אף הראה כי לנשים לא ניתן לעלות לארץ באותם היקפים כמו לגברים - וסרטיפיקטים מסוג C, שהסוכנות היהודית קיבלה מהבריטים לחלוקה עצמאית, חולקו לרוב בין הגברים, כשהנשים מגיעות בדרך כלל בתור "הנשים של", ולא בזכות עצמן. "גם אם הן נתפסו כחלוצות, בתפיסה האינטואיטיבית של הממסד הציוני אין לנשים מעמד שווה לזה של הגברים והתפקיד החשוב ביותר שנועד להן בבניין הבית הלאומי היה עדיין תפקיד ההולדה". לפי העדויות של אותה תקופה, הרי שזהו נושא קריטי הרבה יותר עבור הישוב, המצוי בסכנה מבחינה דמוגרפית.
אחדות מהנשים, כמו עדה פישמן, מבינות שיש צורך בהתארגנות נפרדת כדי לדאוג לאינטרסים שלהם, אלא שגם אז היו אלו תלויות בהחלטותיו של הממסד הגברי. במאמר מיוחד המוקדש לנושא, מספרת ד"ר בת-שבע שטרן-מרגלית, מהמחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באו"פ, כי "בכל סוגיה שבה השכילו מועצת הפועלות וארגון אמהות עובדות לקבל את הגיבוי של הממסד הגברי לדרישותיהן -הנשים זכו בהישגים. בכל נושא שבו קבע הממסד הגברי בהסתדרות ש'לא יקום ולא יהיה' - לא קם ולא היה. כי בשום שלב לא מדובר בכוחות שקולים והקול הגברי הוא הנותן את הטון - והנשים, גם אלה בעלות מסורת המהפכנית מרוסיה, מבינות זאת ואינן שוברות את הכלים". הן מבינות כי החשבון הלאומי עומד מעל כל השיקולים האחרים. דבר זה מתבטא במיוחד בעניין זכות ההצבעה לנשים. היה זה פרי מאבק לא קל שנמשך עשור שלם משנת 1918 ועד 1927, אף שבתנועה הציונית נשים קיבלו זכות הצבעה כבר ב-1898. הסיבה לכך היא המאבק בין המחנה "השמרני" לבין המחנה "המתקדם".
המחנה הראשון הוא הדתי-אורתודוקסי, של אגודת ישראל לצד אנשי "הישוב הישן", הספרדים, אנשי עדות המזרח וחלק ניכר מאיכרי המושבים, שמבינים שזכות ההצבעה לנשים תגביר את כוחו של המחנה הפועלי. המחנה השני מורכב ממפלגות הפועלים והחוגים הבורגנים-ליברליים שבעיר. מי שמעורר בכל העשור הזה את השיח הציבורי בדבר זכות הבחירה לנשים הן הנשים עצמן, כאשר ההסתדרות מתנדנדת בין שני המחנות משיקולים של פוליטיקה יישובית. "במקומות אחרים בעולם", טוענת שטרן-מרגלית, "מקומות שבהם יש כבר אומה ויש כבר מדינה, אפשר להתפנות בשקט למאבק המגדרי. ביישוב היהודי בארץ ישראל של שנות ה-20 וה-30 הכל נדחק הצידה אל מול המשימות הלאומיות. הדבר מחייב את הנשים להיאבק אבל במתינות".
בהקשר זה מעניין לקרוא דווקא את מאמרו הראשון של הוגה ציוני אחר - זאב ז'בוטינסקי על הנושא - "דרך אגב: על הנשים הפמיניסטיות והסופראז'יסטיות". המאמר שנכתב ב-1912 המתאר שתי קבוצות הנשים עיקריות שהתארגנו בתקופתו, האחת ברוסיה ובגרמניה והשנייה בבריטניה. במאמרו משווה ז'בוטינסקי את דרכי פעולתן של הפמיניסטיות - דרכי נועם ושידול, אל דרך פעולתן של הסופראז'יסטיות שדרכי מאבקן אלימות יותר. אף שאלו הראשונות מוצאות חן בעיניו יותר, הרי שהמאבק שלהן מבחינתו אינו אפקטיבי. הדרך היעילה ביותר היא הדרך של מאבק והפגנת הכוח, ולכן אלו האחרונות ישיגו את שוויון הזכויות שלהן ראשונות.
"מדוע? דווקה משום שאלו מנומסות ואדיבות, והללו נוהגות מנהג פרוע, דווקה משום שהראשונות זכו לדעה טובה הן במשטרה והן בקרב השררה, באשר יודעים הם, הללו שהן שקטות וסובלניות, תחכינה באורך רוח ובלא שערוריות - ואילו האחרות גורמות צרות צרורות גם לשרים וגם למשטרה. [...] העולם הזה כך הוא כך עשוי, שבעלי נימוסים זוכים לשבחה, השקטים זוכים לחיבה, האדיבים זוכים לכבוד. אולם אין מתחשבים עם הבלתי אדיבים, אין מוותרים אלא לסוררים והמורים". דבר זה מראה כי כבר מתקופה מוקדמת יחסית בתחילת המאה ה-20, תומך ז'בוטינסקי בצורה אקטיבית בשוויון זכויות לנשים.
אך בכך לא תמה השקפתו, משום שמבין שאין די בשוויון זכויות פורמאלי אלא יש לדאוג לכך שהדבר יתבצע למעשה. לדידו, יש להכיר בשוויון לנשים בכל מעשי החיים ובתוך כך גם בתחום הפוליטי. לעניין זה מקדיש הוא את מאמרו "תבונת נשים" שפורסם לאחר מותו. "את הוויכוח על זכות האישה לקבלת זכויות פוליטיות אפשר לראות כוויכוח שנסתיים. אולם, עדיין קיים ויכוח על כך, אם היא מוכשרת לפעולה זו, אם היא מסוגלת להשתמש בזכויות הללו כמו שמשתמש בהן הגבר [...] כאן דרושות הוכחות לא מן השכל, אלא עובדות מן הניסיון והעובדות האלו מוטעות הן. שווי הזכויות הפוליטי של האישה - הרי זה דבר חדש מקרוב בא".
גם בתחום זה, כמו בהרבה תחומים אחרים, קורא ז'בוטינסקי לרוויזיה בהשקפה הציונית והאנושית כאחת. הוא מבין, את מה שרבים מסרבים להבין גם כיום, כי הניסיון הקצר שהצטבר אינו לטובת נשים מאחר שאין הן ממהרות להיבחר לפרלמנטים וגם אלו המעטות שנבחרו אינן מצטיינות במיוחד. לשם כך, כדברי בילסקי בן-חור, נזקק הוא להסתמך על דוגמאות היסטוריות ולהשוות בין מעשיהם ופועליהם של מלכים גברים ושל מלכות נשים. מן ההשוואה הזו מגיע ז'בוטינסקי לשלוש מסקנות עיקריות: הראשונה, הנשים יודעות למשול כשהראיה לכך היא הדוגמה של יקטרינה הגדולה ברוסיה והמלכות אליזבט וויקטוריה באנגליה. שנית, ביטוייהן של הנשים בתחום הפוליטי באים לעיקר לידי ביטוי בתחום הארגוני.
המסקנה השלישית היא פועל יוצא של המסקנה השנייה. היות ונשים מצטיינות בפונקציה הארגונית, שאינה דורשת גאוניות (לעומת תכונת "ההסתערות" שמשמעותה לפי ז'בוטינסקי הכנסת שינויים דרסטיים בתחומי החיים השונים), הרי שבכל אישה טמון הפוטנציאל למשול ולהצליח בכך. "כדי להיות מלך גדול, צריך להיות גאון ואולם למלכה גדולה יכולה להיות גם אישה רגילה".
גם בתחומי החיים החיים האחרים טען ז'בוטינסקי שיכולת האישה אינה נופלת מזו של הגבר. דבר הממחיש כי הוא שאף לתרגום ממשי של שוויון הזכויות הפורמאלי שניתן לנשים ולעירובן בכל תחומי החיים. כך למשל אפשר לראות זאת בהתייחסותו לנשים סופרות.
במאמרו משנת 1931 בשם "ספרי נשים", מפרט הוא רשימה ארוכה של סופרות אנגליות, איטלקיות, דרום-אפריקניות, שבדיות ואמריקניות, שכתיבתן מקנה להן מקום בשורה הראשונה של הסופרים. המשותף להן הוא שהם ניחנו בתכונה שז'בוטינסקי העריך אצל סופרים וראויה להתייחסות נרחבת יותר מאשר יש ברשותי להציע במסגרת מאמר זה - יכולת לראות את החיים כפי שהם ולתאר אותם מבלי להיכנס למה שקרא "חיטוט מיותר בנבכי נשמתו של אדם".
לקראת סוף המאמר, מציין הוא אף כמה סופרות יהודיות שהיטיבו לדעתו לתאר אורח חיים יהודי וראויות להיכנס לרשימה (לדוגמא: מיי סינקלייר, פאני הרסט ועדנה פרבר). המשמעות העיקרית של הדברים היא שז'בוטינסקי תירגם את שוויון הזכויות הפוליטי לנשים ודרש שזה יהיה דה-פקטו ולא רק דה-יורו. הוא שאף לראות נשים במוקדי קבלת ההחלטות, והאמין כי אלו לא יהיו פחות טובות מגברים ואף אולי טובות בהן שכן האמין כי לנשים משמעת עצמית גבוהה בהרבה מזו של הגבר - תכונה חשובה במיוחד בעת שמדובר בפוליטיקה.
נושא מעמד האישה, כדברי בילסקי בן-חור, הוא בעל חשיבות דווקא משום שהוא נושא רגיש ויכול לשמש כאבן בוחן לחוזקה של התפיסה הליברלית אצל כל הוגה הדעות. ז'בוטינסקי עומד במבחן זה בכבוד, בשעה שדווקא חוזה המדינה המצוטט רבות בידי רבים מאכזב למדי. אין ספק שאם התנועה הציונית הייתה הולכת לפי השקפתו, הרי שפני הדברים בישוב היהודי היו נראים אחרת. אך ההנהגה היהודית בארץ ישראל, שלאחר מכן תיטול לעצמה את מושכות ההנהגה של המדינה תתעלם מהגותו משמעותית זו, כמו גם מרעיונותיו האחרים, ותוקיע אותו. רק בשנים האחרונות החלה המדינה באימוצם ההדרגתי של רבות מהשקפותיו, שמוכיחות את עצמן כנכונות.
כך למשל בכנסת ה-16 הובילו הנשים את רשימת "המצטיינים בחקיקה". חברת הכנסת זהבה גלאון ממרץ הניחה את מספר הרב ביותר של הצעות החוק בכנסת זו (154) וחברת הכנסת גילה פינקלשטיין מהמפד"ל הצליחה בשיתוף פעולה להעביר את מספר הרב של חוקים (13). על כן, לנו לא אלא לקוות שלא רחוק היום שבו ימומש כלל חזונו, שלפיו אם "כל יחיד הוא מלך", הרי שהאישה, בדיוק כגבר, היא מלכה. מכאן שכדברי הרצל: "אם תרצו, כל מה שסיפרתי לכם בזה אגדה היא ותישאר אגדה, אבל אם תרצו - אין זו אגדה!".

ביבליוגרפיה ומקורות

  • אלבויום-דרור, רחל. "נשים באוטופיות הציוניות", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, (66), טבת תשנ"ג, דצמבר 1992. עמודים: 111-143.
  • בן-חור בילסקי, רפאלה. כל יחיד הוא מלך: המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי. תל אביב: הוצאת דביר וזמורה ביתן, 1988.
  • הרצל, בנימין זאב. אלטנוילנד: ארץ ישנה-חדשה. תורגם מגרמנית ע"י מרים קראוס, תל אביב: הוצאת בבל, 1997.
  • רוזנברג-פרידמן, לילך. מהפכניות בעל כורחן - נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת הישוב. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2005.
  • שטרן-מרגלית, בת-שבע. "מה לא סיפרה הציונות על חיי החלוצות?", עדכן - מגזין האוניברסיטה הפתוחה, (48), תמוז תשס"ח - יולי 2008. עמודים: 21-25.

תאריך:  18/05/2010   |   עודכן:  24/05/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
בלי הקוקו והסרפן
תגובות  [ 8 ] מוצגות  [ 8 ]  כתוב תגובה 
1
מעולה
סיני חלבון  |  21/05/10 21:31
2
רוב תודות..
אלכסנדר שכטמן  |  21/05/10 21:39
3
מעניין מאוד
ספיר  |  22/05/10 12:43
4
אכן, מגלים דברים חדשים...
אלכסנדר שכטמן  |  22/05/10 23:52
5
בהחלט כתבה מרתקת
שי מן   |  23/05/10 08:47
6
בהחלט מאמר מרענן
דוד סנקובסקי  |  23/05/10 13:08
7
רק מילה אחת טובה...
אלכסנדר שכטמן  |  26/05/10 21:27
8
בהחלט צודק כבודו...
אלכסנדר שכטמן  |  26/05/10 21:36
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עו"ד משה גולדבלט
לאחר ש"העיתון לאנשים חושבים" השווה היום במאמר המערכת בין אפריקה הדרומית של שנות ה-60' לישראל - סבלנותי באמת פקעה    אני קורא לכולכם לשים סוף לעיתון המסית
שולמית קיסרי
תוהו ובוהו הוא ההגדרה המדויקת ביותר לדברים שקורים בישראל בתחומים רבים    ישראל ערבים זה לזה? ממש לא!
יצחק מאיר
על מה שלבטח עומד מאחורי ההחלטה למנוע מנועם חומסקי מעבר לישראל על הגשר
איתמר לוין
דווקא לנוכח החסדים הרבים במגילת רות, בולט לשלילה היחס של אנשי בית לחם ואפילו של בועז לנעמי ורות. יש בכך לקחים מוסריים רבי-חשיבות
יפעת סולל
בתקופת ממשלת ברק צמחו ההתנחלויות יותר מאשר בכל תקופה אחרת, ולאחר ששרי ביטחון מטעם "העבודה" הובילו שתי מלחמות מיותרות, ומרצ לא התייצבה באופן ברור נגדן, קיים שבר גדול ומוצדק בין ערביי ישראל לבין "השמאל הציוני", שבר שבלי לאחותו - באמת אין עתיד לשמאל הישראלי
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il