החידוש בחוקת הר סיני, שניתנה לעם ישראל בשבועות, חג מתן-תורה, איננו בתוכנה, שהרי משפטיה ברובם עתיקים ומקובלים. הוא נעוץ בעצם המתן, כשלראשונה ניתן המוסר כגילוי נבואי וכביטוי למצוות האל ולרצונו המוסרי העליון. בהבדל מן העולם האלילי, שבו היו ידן של תורת החכמים ופקודת המושלים על העליונה, היה זה הפעם דבר אלוהים חיים - ביטוי למצוות האל ולרצונו המוחלט.
נסתמנה אידיאה, שאין דוגמתה בעולם, על התגלותו של האל לעם כולו, לא על-ידי חוזה, כהן, או סתם חכם, אלא מצוות אלוהים חיים ישירה. בכך הוצא, למעשה, המוסר משורשו האלילי. אידיאה זו מסומלת גם באופי הלאומי של חוקי ברית-סיני וחוקי התורה שניתנו לעם ישראל, הנושא באחריות לקיומם. חובת קיומם של החוקים נובעת מהברית הלאומית וזוהי גם תפיסתו של המקרא כולו.
דרישה אלוהית עם זאת, חוקה זו איננה ביטוי לתחושה מוסרית-פרימיטיבית, המעורה ברגש של שיתוף שבטי או לאומי ראשוני. גם אין מקום לסברה, לפיה המוסר האישי נולד בעידן מאוחר יותר, כפי שהדברים הובעו בספרות החוכמה המקראית. אחרי ככלות הכל, בעולם התרבותי, שבו חיו שבטי ישראל, התרוממה ההכרה המשפטית-המוסרית אל מעבר לדרגה זו של מוסר חברתי-פרימיטיבי. לעומת המשפט והמוסר של בבל ושל מצרים, שהם על-לאומיים ואישיים, מעמידה אותם ברית-סיני על יסוד לאומי.
בעוד שמוצאה של החובה המוסרית, כשלעצמה, הוא מימי בראשית, שמאז היא מוטלת על כל בן אנוש - מוסיפה ברית-סיני חובה חדשה ולאומית. בברית הזאת נעשה עם ישראל כולו אחראי לקיומה של המצווה המוסרית, כשהמוסר איננו עוד "חוכמה" תועלתית-אישית, אלא החברה הישראלית כולה אחראית לקיומו, וזהו גם שיאה של הדרישה האלוהית המוחלטת.