עיתונאים חרדים

את קמפיין העיתונות בעניין בית-החולים באשקלון אפשר בהחלט להגדיר כמאבק ציוני הולם. קריאת תיגר ראויה של התקשורת החילונית על תהליך החרדיזציה של החברה הישראלית, המאיים על קיומה של ישראל כמדינה מודרנית. התנועה הציונית באה לעולם כתגובת נגד לעולם של קברים, רבנים ואספני תרומות, ושל נתק דתי-חרדי מעולם הנאורות. ועתה היא נאלצת להתמודד עם ניסיונות גוברים של גורמים חרדיים להעמיק את שליטתם על דרך החיים הישראלית. בדרך-כלל אי-אפשר להאשים את העיתונות הישראלית בדיון מעמיק בערכים ובמסורת. אבל בפרשה הזו היא ביטאה תחושה של ציבור רחב ומודאג, המבקש לממש את קביעתו של דוד בן-גוריון בשנת 1958: "בהכרזת העצמאות הודענו על חופש דת ומצפון, אבל לא קבענו שישראל תהיה מדינת הלכה והרבנים ישלטו בה". קברים הרי נפתחו והוזזו מכל מיני סיבות וצרכים: עצמותיהם של הרצל, ז'בוטינסקי והברון רוטשילד הוצאו מקבריהם וטולטלו לישראל. גם בארץ, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נטמנו תחילה חללי צה"ל בבתי-עלמין ארעיים בצפון ובדרום ורק מקץ שנה הועברו לקבורה בבתי-העלמין הצבאיים ברחבי הארץ. ב-2005, כחלק מפינוי יישובי גוש קטיף, הועברו גם עצמות הקבורים שם לשטח ישראל. ויש עוד מקרים רבים שבהם פונו עצמות עתיקות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. מאבקה של התקשורת בפרשת הקברים שומט את הקרקע מן הטענה המתפשטת בחוגי הימין כאילו יותר ויותר עיתונאים משקפים קו פוסט-ציוני או אנטי-ציוני. המלחמה בתרבות הקברים, זו של החרדים כמו גם של חלק משמעותי ממחנה הימין (זה כבר נושא לדיון אחר), היא אקט ציוני מובהק. הציונות, ברובה הגדול, לא נאחזה בקברים אלא ביקשה ליצור חיים חדשים, חברה אחרת. מי שמאיימים על הציונות הם אלה המקדשים קברים והופכים סמלים דתיים לנדל"ן פוליטי. קשה להבין כיצד מי שמדברים כביכול בשם ערכים רוחניים יכולים להיקשר כל-כך לעצמות. כאילו שיש קשר בין מורשתו הרעיונית של אדם ובין המקום שבו טמונים - במציאות או על-פי אמונה עממית - שרידי הסידן של גשמיותו החולפת. לניצחון באשקלון אפשר לצרף גם את ההישג התקשורתי בלחץ שהביא לזירוז ההחלטה בעניין הבאתם ארצה של "תאומי המריבה" שנתקעו בהודו, לאחר שהובאו לעולם על-ידי זוג הומוסקסואלים ואם פונדקאית. זה היה עניין הומניטרי מובהק, שנתקל במחסום של מי שמעקמים את אפיהם נוכח המציאות החברתית החדשה של זוגות חד-מיניים והסתייעות באמהות פונדקאיות. אלא ששני הנצחונות הללו הם טיפה בים. אירועים נקודתיים שקל היה יחסית להשיגם. האם המאבק התקשורתי בעניין האפליה העדתית בבית-הספר החרדי בית-יוסף בעמנואל באמת ישיג תוצאות מעשיות? האם הסיקור הנרחב שניתן לעתירה בעניין לימודי הליבה בבתי-הספר החרדיים יוביל לשינוי הנדרש? והאם הדיון הציבורי בדבר השחרור האוטומטי הסיטונאי של רבבות תלמידי ישיבה משירות בצה"ל ישנה את המציאות? הקרב באשקלון הסתיים בבשורה טובה, אבל הדרך לניצחון עוד ארוכה.

עוד בנושא:

• בנצרת לא מחכים למשיח

• הפרופסור הנכבד טועה, מטעה ומסית

• מיעוט נרדף