אל אחי התל אביבי - תשובה ציונית-יהודית ליוני גרף

הוויאטנמים נלחמו במעצמת על – ארצות הברית ולמרות מיליוני קורבנות ניצחו רק בגלל נחישות שלהם וחוסר נחישות אמריקנית. אחרי ניצחון ענק במתקפת הטט, בה נהרגו מרבית לוחמי הווייטקונג, אמריקה ברחה ונטשה את העם הדרום וויאטנמי לגורלו. גם ישראל למרות ניצחונות מרשימים הלכה אחורה בעקביות: מהקילומטר ה 101 (מקהיר) בדרום ומהקילומטר ה 40 (מדמשק) בצפון (פרברי דמשק הופצצו ע"י תותחים שישבו מצפון לחרמון.) הדיבורים על החזרת רמת הגולן תמורת "שלום" נשמעים טוב מתל אביב, אך כילד שגדל בקריית שמונה וזוכר שהסורים עוד בשנות החמישים (1958 עד 1967) היו שורפים שדות כשהייתה רוח מזרחית (אם אתה לא יודע מה זה רוח מזרחית, כי אולי אין בתל אביב אז תסתכל באינטרנט.) ומבעירים בכך את השדות שלנו. ילדים בגדות (תחפש באינטרנט) גדלו תחת אימת מוות של הפצצות וצליפות יום יומיות זאת עוד ליפני כיבוש הגולן. אני מבין שלא עברת זאת ולא באשמתך וטוב שכך. אך כדאי שתלמד. משפחתי הענפה בכפר גלעדי גדלה בפחד איום מאימת הקטיושות. אימה שעם פרוץ "השלום" אותו הביא אהוד ברק, ראש מפלגתך, כשהיה שנה אחת ראש ממשלה, בבריחה "הוויאטנמית" מדרום לבנון והפקרת תומכי ישראל שם, הגדילה טווח עד חדרה ואולי אף תל אביב, המקום בו אתה לומד וחי, כנראה. האימה כללה זיהוי רעמי חורף כפיצוץ רקיטות קטיושה.

אחי התל אביבי, כעסתי נורא שבמלחמת לבנון השנייה מתוך מעל מאה הרוגים לא היה אף אחד מתל אביב, הכרך הגדול במדינה והיו שלשה מעלי ואחד מקורנית, מקום בו אני גר (תחפש באינטרנט). אולי התנדבת וזה יפה אבל מרבית חבריך והחברה בשכבת הגיל בה אתה נמצא לא שרתו בצבא ואם שרתו אז ביחידות עורפיות. הפער בין הפריפריה בכלל וההתיישבות בשומרון בפרט לבין תל אביב, מבחינת התרומה לבטחון המדינה, הולך ונפער. אתה מציע "תבנה עוד מצפה בגליל" אבל אתה נשאר לשמור על תל אביב ולהתנדב במועדונים ובמסעדות ולייצר "תרבות" במקום "אדמה", בדומה לאמרה הכוהנית (לאונרד כהן): “follow me, the wise men said, but he walked behind”. אולי תבוא לגליל ותקנה למשל דירה בכרמיאל או במעלות, בבית בו גרים ערבים ומחיר הדירות צנח לרמה של מלונת כלב, או אולי תבוא לגור במצפה בגוש שגב (תחפש באינטרנט) ותעשה מינוי בחדר הכושר, שם השפה המדוברת היא ערבית ולא עברית. שם כול סממני התרבות אותם אתה שוקד לפתח, רחוקים 25-35 ק"מ מהבית והערבים בתוך הבית. אולי שם תיישם את עקרונות השוויון החברתי על ערבים. לסיכום, נראה שאתה תעשה בקרוב דוקטורט, אבל בנושא המזרח התיכון והערבים יש לך עוד המון מה ללמוד וכנראה לא מהמרצים הפוסט ציונים שמלמדים אותך באוניברסיטה. אחי, אני לא מאשים אותך, אלא את מערכת החינוך שאתה וחבריך הם בוגריה. שבת שלום ושיהיה לך מקום חניה ליד הבית.

בישראל נעשתה סדרה של טעויות חמורות ולמרות אותן טעויות אנחנו פה במדינה חזקה צבאית וכלכלית, שהקימו הדורות הקודמים ומנסים לתחזק הדורות הנוכחיים. 1. אחת מהטעויות הראשונות הייתה הטבעת האלטלנה שנשאה את הנשק הבא: 5,000 רובים, מיליון כדורים, אלף רימוני יד, 300 מקלעי ברן, 50 תותחים, 9 טנקים, 50 תותחים נגד טנקים. רק לפרופורציה היו בכול הצבא כ 1,300 רובים!!!! (לא תמצא בוויקיפדיה) נשק זה היה עתיד לשנות את פני המלחמה מההפוגה הראשונה עד לסוף המלחמה, ללא הכר ואולי כבר לא היו לנו בעיות בשומרון, ביהודה, בגליל ובנגב והיית נולד לתוך מדינה יהודית גדולה. 2. אחת מהטעויות הנמשכות הייתה מדיניות הגשרים הפתוחים של משה דיין בכיר במפלגה ההיסטורית בה אתה חבר. ומדיניות אווילית זו סיפחה כמויות אדירות של ערבים לשומרון ואזור הר חברון. חברון וצוריף היו כמעט נטושות לחלוטין אחרי מלחמת ששת הימים בגלל שהערבים היו בטוחים שנקמת היהודים בוא תבוא אחרי הטבח בחברון בשנת 1929. גם שכם הייתה עיר נטושה. 3. טעות נמשכת בסדרה היא מינוי בגין לראשות ממשלה והנזקים האיומים שהביא בעקבותיהם וביניהם הנסיגה מסיני והצבה לראשונה מהיווסדות התנועה הציונית של תמרור פניית פרסה להתיישבות. תמרור שבעקבותיו גורשו מתיישבי גוש קטיף ותמרור שמורה למשטר להתייחס למתיישבים היהודים כמו שהשלטון הבריטי התייחס למתיישבים היהודים. כנראה שלמתיישבים בתל אביב הבעיות האלו לא קיימות ולכן אתה לא מכיר אותן. 4. הטעות של רבין עם פרס נובל העלוב שקיבל על "שלום" רווי בדם מעורב בשברי אוטובוסים. כן אולי אתה זוכר את תקופת ה"שלום" בתל אביב, גם שם התפוצצו אוטובוסים, בעקבות השלום "הטוב" והכלכלה הפורחת שהגיעה מיד בעקבות השלום האדום. אני בטוח שהוריך לא אפשרו לך לנסוע בתחבורה ציבורית בתקופה זו והשאירו זאת לפלבאים. החוט המקשר את סדרת הטעויות החמורות האלו הוא אמון בערבים ובגידה ביהודים.

יהדות היא לא רק ברית מילה ועליה לתורה בגיל 13 או חופה בגיל 35. בזה אתה ואני זהים עם חרדים וחובשי כיפות סרוגות. אלא שזהו הצד הקל והחד פעמי של יהדות הצד הקשה יותר הוא הצד התרבותי. יהדות היא תרבות עשירה וענפה אותה כלל אינך מכיר. אני מבין שאתה עסוק בתזה לתואר שני ולא יכול להתפנות ללימודי דברים בני אלפי שנים שלא ברור אם יביאו לך פרנסה. אתה מציע להתיר את הקשר למולדת (לאדמה הבזויה) להזכירך מי שמתיר את הקשר עף לגולה כמו חברי גדוד העבודה שחזרו לאימא רוסיה ונרצחו שם. כנראה שלא היה לך זמן, או מורים טובים (או ג' כול התשובות נכונות) ושכחת מי רצח בשם אללה בחברון ב 1929 תסתכל באינטרנט (אם לא תמצא תתקשר אלי – אשלח לך תמונות מהטבח בחברון), שכחת או לא ידעת מי ניסה בשם אללה לרצוח את יהדות העיר עזה ואילולא הרוקח שהתיז חומצה על המוסלמים הרוצחים, גורל יהודי עזה היה דומה לזה של יהודי חברון. אתה מדבר על ההווה על הכלכלה וכו. אבל חלק מלהיות יהודי זה לזכור "זכור את אשר עשה לך העמלק" ואתה או ששכחת או שמעולם לא למדת ושוב אינני מאשים אותך אלא את מי שחינך אותך. אתה מספר על "ההרג שנעשה בשם הדת ביצהר, קדומים וקריית ארבע" לא ברור בדיוק למה אתה מתכוון אבל כנראה תחושה פנימית המפעמת בקרבך ולא עובדה אחת!! אם אתה לא זוכר, אז אולי כדאי שתסתובב בתל אביב (זה לא רחוק מתל אביב) בעקבות רוצחי היהודים, המתאבדים המוסלמים, שצעקו "אללא הוא אכבר" בגרון ניחר שנייה לפני שהתפוצצו ולקחו עימם לא מעט תל אביבים כמוך. את העובדות האלו אתה יכול למצוא קרוב לוודאי באינטרנט.

רציתי לספר לך כמה דברים שלא ידעת על נחישות ועל מציאות. סבא שלי הגיע לכפר גלעדי (אם אתה לא יודע איפה זה אז תחפש goggle earth ) בשנת 1930, כ 9 שנים אחרי הרצח של חברי תל חי. האזור עדיין היה מבודד וז'בוטינסקי הציע לפנות את תל חי וכפר גלעדי כי אי-אפשר היה להגן על נקודות כה מרוחקות. סבא שלי מכר ירקות, שיהודים בכפר גלעדי גידלו, בשוק הערבי בחלסה (תחפש באינטרנט). כול ערב עם סיום המכירה היה עולה חזרה לכפר גלעדי עם חמור ועגלה והיה רואה את כול עמק החולה הפרוש לרגליו וכולו מדורות של ערבים רבים שגרו בעמק. זו הייתה המציאות של שנת 1930. תוך 18 שנה המציאות השתנתה ובעמק החולה אין ערבי אחד (למעט הטעות שנעשתה שהושארו בדואים מהכפר טובה, שעד היום מהווה מדגרה לגנבי רכוש, רכוש חקלאי וסמים). סבא שלי נאחז "האחזות בלתי הגיונית בקרקע" כדבריך, בלב ישוב ערבי צפוף וללא יכולת לקבל סיוע. תזכור תמיד שאת המציאות משנים אנשים. אולי לא יצא לך לראות תמונות של המדינה משנות העשרים והשלושים אז כדאי שתסתכל על איך הדברים נראו פעם ואיך נראים כיום ותפנים שמציאות קובעים אנשים נחושים, הבזים לקשיים. וקשיים הם לא עם האוטובוס עובר פעם בשעה במקום כול 20 דקות או המלצר מביא את המנה באיחור של 5 דקות או אם מישהו מתעטש בקונצרט.