הטרגדיה היוונית שלנו

יוון לא "נקלעה למשבר". היוונים בנו במו ידיהם מערכת כלכלית וחברתית שהכניסה אותם לבוץ אשר מאיים להטביעם. בפרלמנט היווני יש רוב מוצק מזה שנים ל"לובי החברתי", שחבריו - נמרצים לא פחות משלי יחימוביץ' ומעופר עיני - חילקו לאזרחי יוון, במסגרת המירוץ הדמוקרטי לבחירה מחדש, הטבות וזכאויות למיניהן. כך נבנתה מדינת רווחה "למופת" שקידשה את "הזכויות החברתיות", אשר משמעותן המעשית היא תשלום יותר כסף עבור פחות עבודה ולפעמים שלא בתמורה לעבודה. כאשר פוליטיקאים יוצרים "מציאות" כלכלית שאין לה גיבוי בערכים כלכליים אמיתיים, הם רצים באוויר כמו מיקי מאוס, וכאשר נגמרת התנופה שצברו הם צונחים לתהום. הנתב בנמל אשדוד, הכלכלן בבנק ישראל, או הטכנאי בחברת החשמל שחוזרים הביתה עם 50 אלף שקל בחודש - לא ייצרו בעבודתם שום מוצר או שירות ששווים תשלום זה. בניגוד למיקי מאוס, הם יכולים להמשיך לרוץ באוויר כל עוד יש די עובדים ויזמים שמייצרים ערך כלכלי אמיתי, שתומך, באמצעות מיסים, בכרית האוויר. ליוון נגמר האוויר.

לא "משבר אשראי" - "משבר מדינת הרווחה"

ל"הסתדרות" ביוון הישגים "מזהירים": בסקטור הציבורי הענקי, המעסיק את מרבית היוונים, מקבלים 14 משכורות בשנה עבור כ-7 חודשי עבודה נטו. רבים מסיימים את יום העבודה בשעה 14.30, גיל הפרישה הרשמי עומד על 58, והגימלאים מקבלים 14 קצבאות פנסיה בשנה בהיקף של 90 אחוז מהשכר. רבים פורשים לפנסיה בשנות ה-40 לחייהם. אכן, הישג "חברתי" מרשים. איגודי העובדים ביוון הצליחו לעגן חקיקה חברתית שמעניקה תוספות שכר נדיבות על-פי הוותק. והרי זהו תמריץ כלכלי בדוק לאי-יעילות. צריך רק סבלנות, והזמן יעשה את שלו. אולם ה"הישג" הגדול ביותר של האיגודים הוא מנגנון ההגנה על מקום העבודה, קרי -הקביעות, שמייקר מאוד פיטורי עובדים. יוון היא מדינה מסודרת, עשירה בחוקים וברגולציה. מרבית העיסוקים והמקצועות "מוסדרים" - דהיינו, נדרש רישיון והיתר לעסוק בהם. אפילו לחברת כוח אדם זמני נדרש רישיון כדי לפעול. הישג "חברתי" אחר מחייב עובדים זמניים להצטרף לאיגוד המקצועי ואוסר על מעסיקים להעסיק עובדים של חברות כוח-אדם במקום עובדים קבועים שפוטרו ב-12 החודשים שקדמו לכך. הנה עוד רעיון ל"חקיקה מתקדמת" - לח"כ שלי יחימוביץ'. ביוון יש כמובן שירותי בריאות מקיפים וחינמיים. ה"חינם" הזה יצר תור ארוך לשירות רפואי, וכדי להגיע לראש התור צריך לשלשל שוחד לכיסו של הרופא. שגרת חיים זו נקראת פקלאקי שפירושו ביוונית "מעטפה קטנה". גם ערכו של חינוך החינם במדינה דומה לערכם של שירותים ממשלתיים: המוני תלמידים ממהרים בערב אל מערכת החינוך הפרטית, כדי ללמוד אצל אותם מורים - אבל הפעם בתשלום ישיר מארנק ההורים אל כיסי המורים. כאן השוק קובע ולא ה"קביעות" בעבודה - מורה בעל מוניטין מקבל יותר. הרגולציה והמונופולים הרשמיים חוגגים, והתוצאות מוכרות: נפוטיזם - משתדלים לקבל לעבודה בני משפחה, ועלות גבוהה לפתיחת עסק. ההוצאה על פתיחת עסק קטן היא כ-10,000 דולר בקירוב (מרביתם "פקלאקי"), לעומת כ-166 דולר בארה"ב. עלות סטנט לניתוחי לב עומדת על כ-2,500 אירו לעומת 500 אירו בגרמניה, ואין רישיון נהיגה בלי פקלאקי. מי שיסרב לשלם פקלאקי לא יזכה לשירות, לאישור, לרישיון או לפגישה. על-פי סקר של העיתון הרלד טריביון, סכום השוחד הממוצע שמשולם לעובד ציבור ביוון עמד בשנת 2007 על 1,313 אירו. בסופו של דבר גבו ה"זכויות החברתיות" את המחיר, הקטינו את כושר התחרות של התעשיה היוונית וגררו את המדינה לגירעון סחר חוץ של למעלה מ-40 מיליארד אירו בשנה. למרות שמרבית היוונים מועסקים בסקטור הציבורי, שיעור האבטלה הוא כ-15 אחוזים מכוח העבודה ואבטלת הצעירים - למעלה מ-22 אחוז. שהרי אם קשה לפטר עובדים אזי מסוכן לשכור חדשים ולהיתקע איתם. וכששכר המינימום עומד על כ-700 אירו לחודש, לא משתלם להעסיק צעירים שתפוקתם נמוכה משכר המינימום. לא מפתיע שלמרות האבטלה, כ-20 אחוז מן המועסקים ביוון הם עובדים זרים. ליוונים יש די קצבאות ועבודה ב"שחור". האזרח היווני יודע לאן נשפך הכסף, ולכן הוא מסרב לממן את הממשלה - הכלכלה השחורה פורחת ותקציב המדינה בגירעון עצום. ראש הממשלה פפנדריאו אמר לאחרונה בראיון לעיתון הגרמני דר-שפיגל, כי רופאים עצמאיים באתונה מצהירים על הכנסה שנתית ממוצעת של 10,000 אירו, וכי ביוון כולה יש רק 5,000 נישומים שמדווחים על הכנסה שמעל 100 אלף אירו בשנה, למרות שבמדינה רשומות פי כמה יאכטות ענק בבעלות יוונים... אז איך יוון החזיקה מעמד? פשוט, מגדילים "קצת" את הגירעון ולוקחים הלוואות - כפי שח"כ אבישי ברוורמן מציע לעשות מדי פעם. ושוב מגדילים, עד שמשחק הפירמידה נעצר ומיקי מאוס נופל לתהום. מדינת ישראל דוהרת בהחלטיות לכיוון הדוגמה היוונית. כ-2,000 הצעות חוק חדשות הועלו בכנסת בתוך פחות משנה. כמעט כל אחת מהן היא תמהיל של אינטרסים אשר משמעותו אחת: הגדלת הכנסותיה של קבוצה נבחרת על חשבון האחרים, הקשחת תנאי הכניסה לעיסוקים מסוימים או הידוק עניבת הרגולציה. מרבית החוקים מבקשים להתנות פעולות וצעדים של האזרחים באישורים, היתרים ורישיונות נוספים על הקיימים. כל חוק גורר ג'ובים נוספים בסקטור הציבורי, המתנפח דרך קבע, ומביא לכך שנדרשים יותר כספי מיסים מכלל האזרחים כדי לשלם יותר כסף תמורת פחות עבודה. נראה כי אנו הולכים ומתחפרים במלכודת "הטרגדיה היוונית" שכן כל קבוצה חוששת לוותר על "הישגיה", ובטעות מכנים את המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם "משבר האשראי", שכן זהו בעצם "משבר מדינת הרווחה".