גבעות-בר, ישוב יהודי צעיר בנגב, קולט משפחות בדוויות

עוף מוזר, מנחם. כמו אביו ז"ל. במכונית שלו תלוי סרט כתום, על-אף שמטעמי ביטחון ודמוגרפיה הוא לא התנגד לעקירת גוש קטיף. לא שאלתי אותו איזה פתק הוא שם בבחירות, אם בכלל. יש לו הרבה מכרים בדווים, חלקם ידידים של ממש. לפי מיטב הבנתו, הם לא רוצים להקים מדינה פלשתינית בנגב, רק לחיות בלי מחויבות כלשהי למדינת ישראל. הפוליטיקה מחלחלת לסיפור שלהם בעיקר בגלל המאמץ השמאלני לצייר אותם כמגזר מדוכא. שליחי הקרן החדשה לישראל הופיעו בפני ועדת גולדברג בהמוניהם והשפיעו רבות על המסקנות שלה. כדי להבין את מסקנות הוועדה, צריך לחזור 40 שנה אחורה, אל מפקד הקרקעות הגדול שנעשה אז בנגב. המדינה רצתה לרשום באופן מסודר את כל תביעות הנדל"ן של הבדווים, כדי שיהיה אפשר לפתוח איתם במו"מ על הסדר קבע. בן-גוריון הרי זמם לגרש את כולם לירדן, התחרט במשך הזמן, אבל אף פעם לא החליט מה בדיוק עושים איתם. ממשלה באה, ממשלה הלכה, והבעיה הבדווית רק תפחה. יום אחד המדינה גילתה שהיא כבר לא יכולה להזיז יד ורגל בשטח בלי למפות אותו תחילה. בתום המפקד (שהתמשך שמונה שנים!) התברר שהבדווים טוענים לבעלות על 776 אלף דונם בנגב הצפוני. בהתחשב בעובדה שהם מנו אז רק כ-30 אלף נפש, יוצא שכל בדואי - מגיל 0 עד 120 - טען בממוצע לבעלות על 26 דונם. לא פלא שהמדינה התייחסה בחוסר אמון מסוים להצהרות שלהם, אך למען הסדר הטוב רשמה אותן לפניה. הבדווים, מצדם, ראו בעצם הרישום אישור רשמי להוכחות בעלות. לרובם המכריע אין מסמכי בעלות אחר, רק טענות חזקה. כשהם ניסו את מזלם בתביעה משפטית רגילה, הם תמיד הפסידו. ועדת גולדברג ציינה בדוח שלה כי מעולם לא קרה שתובע בדווי הצליח להוכיח בבית משפט שאדמת מדינה כלשהי בנגב היא בעצם שלו. אף על-פי כן, כרגיל אצלנו, הוחלט ללכת לקראתם. המדינה נקרעה בין רצון עז לכנס את הבדווים אל תוך ישובי קבע לבין חשש מצמית מעימות כוחני איתם, ולכן היא עשתה מאמץ סיזיפי להגיע עם כל חמולה להסדר פשרה. בדרך כלל מדובר בפשרה נדיבה ביותר, עד כדי שערורייה. בקרוב תינתן לציבור הרחב הזדמנות נדירה להציץ באחד ההסדרים הללו, חתום בחתימת ידו של שר חשוב, ותחושת הפרייאריות הקולקטיבית תרקיע שחקים. זה הולך ככה: נניח שהמדינה רוצה להקים שכונה חדשה בתוך ישוב קבע בדווי, אבל חמולה בדווית טוענת שהקרקע המיועדת לשכונה שייכת לה עוד מימי צלאח א-דין. מה עושים? נותנים לחמולה פיצוי כספי נדיב על חלק מהקרקע, מקצים לה אדמה חקלאית חלופית בשטח פתוח תמורת החלק הנותר, ומרעיפים עליה עוד כהנה וכהנה הטבות מפליגות. למשל, הזכות המדהימה לקבוע מי יורשה לבנות בית באדמות שהיא תפנה. כך יוצא שהחמולה תוכל למכור את האדמה פעמיים: פעם אחת למדינה, ופעם שנייה למי שירצה להקים שם בית. מאז 1979 רכשה המדינה בשיטה הנדיבה הזאת 150 אלף דונם, שהם רק 12 אחוז מכלל תביעות הבעלות של הבדווים. שלושת אלפים תביעות טרם הוסדרו, ובכל מקרה לא נראה שבעיית הבנייה הפרועה תיפתר גם אחרי שהבדווי האחרון יחתום על הסדר. הם לוקחים את הכסף ואת האדמות שהמדינה נותנת להם, אך לא מאפשרים בנייה על האדמה שהתחייבו להעביר לה.

מנחם לוקח אותי ללקייה, עיירה בדווית לא מאוכלסת בצפיפות, ומראה לי שם תופעה בלבדית לנגב: מגרשים ריקים שהמדינה פיתחה כבר לפני שנים. השטח מיושר, יש תשתית חשמל, ביוב ומים, אבל אין סימני בנייה. החמולה שהעבירה אותם למדינה במסגרת אחד ההסדרים הנ"ל לא אישרה לאיש לגור שם. במקום בתים צומחים שם קוצים. המדינה שילמה לחמולה תמורת המגרש, הוציאה המון כסף על הכשרתו, ובכל זאת לא הצליחה להעניק בו פתרון דיור למשפחה בדווית כלשהי. ביישובים הבדווים המוכרים יש אלפי מגרשים כאלה. במקום שהפזורה הבדווית תתכנס לתוכם, היא ממשיכה לחיות במרחבים הפתוחים, לבנות בנייה פרועה על אדמות מדינה ולנהל במקביל מו"מ קשוח על 600 אלף דונם אדמות שכאילו שייכות לה. ועדת גולדברג המליצה בחום להיכנע להם. היא מציעה לרשום על שמם בטאבו לפחות מחצית מהקרקעות האלו, לתת להם פיצוי כספי על המחצית השנייה, ולהלבין כמעט את כל נקודות היישוב הלא חוקיות שלהם. מנחם מזהיר שאם הממשלה תאמץ את ההמלצה, עם ישראל יוכל להגיד שלום לנגב. חלק עצום מדרום הארץ יהיה רשום אז בטאבו על שם הבדווים. גם בשטחים שיישארו בחזקת המדינה היא לא תוכל לבנות ישובים חדשים או לסלול כבישים, מפני שהם יהיו פאזל בלתי אפשרי של דונם פה ודונם שם. כבר היום מתנהל קרב משפטי על כל מטר של כביש בין באר-שבע לערד, כי המדינה רוצה להרחיב אותו, והבדווים בצד רוצים לעשות כסף. בלילה הם זורקים אבנים על מכוניות של יהודים, וביום משגיחים שאף אחד לא יסלול כביש בלי רשותם. רק בעזרת מאבטחים חמושים מצליחה הקק"ל לטעת את יער השגרירים החדש סביב באר-שבע, יער שנועד להציל את שארית אדמות המדינה באזור מפני ועדות גולדברג עתידיות. מנחם מאמין שיש דרכים אחרות לפתור את מצוקות הבדוויים, בלי לרוקן את שארית נכסי הלאום בדרום. הוא תכנן להעלות אותי על גבעה נישאה ליד נבטים עם תצפית מצוינת לארבע רוחות השמים, אך למזג האוויר היה תכנון אחר. רוח קדים עזה עטפה את כל המרחב באובך כבד, שאילץ אותנו להדליק אורות בצהרי יום. מנחם הצטער, אבל אני לא כל-כך. ראיתי די והותר דברים מדאיבים ליום אחד. במקום לנסוע לנבטים, נכנסנו לגבעות בר. התושבים החילונים בנו שם בית כנסת יפה. מנחם חושש שבעוד כמה שנים יבנו שם גם מסגד.