רגולציה - מילת הקסם האופנתית של הכלכלה הישראלית העכשווית - היא סיסמה נבובה, שאיננה יותר ממשאלת-לב. היא מתייחסת לתוכניתם הכלכלית החדשה של קברניטי המשק, המבקשים לווסת את הריכוזיות שפושה כיום בכל חברה מופרטת. היא נועדה להוציא את השליטה באותן חברות מידיהן של כעשרים משפחות האוליגרכים הישראלים, העושות בהן כבתוך שלהן.
המשק הישראלי החל מידרדר מרגע ההפרטה. הפיכת הרכוש הממשלתי לרכוש פרטי קסמה לקברניטי המשק כעוגן להצלתו. אחוזי-תזזית הם ראו בה מנוף לתחרות עסקית בריאה. להבדיל מהגב הממשלתי הם היו משוכנעים שבסופו של דבר היא תוביל לפיזור הכוח במשק, לחדשנות, להורדת-מחירים ולשיפור השירותים.
כישלון טוטאלי המציאות הוכיחה בדיוק את ההפך. הפרטת "אל על", "בנק הפועלים", "בזק", או "חיפה כימיקלים" הן רק דוגמאות אחדות לכישלון הטוטאלי. שורת ההפרטות לא רק שלא הביאה לפיזור הכוח הכלכלי - היא העבירה את השליטה לידיהן של כעשרים המשפחות החזקות. אלה הצליחו ליצור שוק ריכוזי, שבו הכוח נתון בידיים של יחידים. תחרות, צמיחה, שיפור-שירות ומחירים לאזרח הפכו לסיסמאות נבובות, שלא הצליחו להגשים את עצמן. לא היה בהם כדי לגרום לשינוי המקווה. הם נותרו כפי שהיו, רק בהבדל בולט אחד: הוצאות שכרם של הבכירים זינקו לשמים.
שואפים לאפס הסיכויים להוציא את שליטת משפחות בעלי ההון מן החברות שואפים היום לאפס. שום קברניט ישראלי לא יעז להכריז עליהם מלחמה. רוב החברות בעולם נשלטות על-ידי משפחות אוליגרכיות באמצעות מבני-שליטה דמויי פירמידה. הדבר מסייע להן לשלוט בחברות מבלי שיהא עליהן להשקיע מהונן האישי. כדי לשמר את עמדתן הייחודית, מגדילות אותן משפחות את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהן הרבה מעבר לגודל ההון המצוי בידיהן וזאת באמצעות השקעה בקשרים פוליטיים. זה, בדיוק, מה שעושים הדנקנרים והעופרים למיניהם. הקטנת הריכוזיות שלהם היא, לכן, בגדר משאלת-לב בלבד.
המאה והדעה בהפרטה כשלעצמה אין שום תועלת, כל עוד לא קדמה לה עבודת-שטח כלכלית עמוקה ומאסיבית. זו, למרבה הצער, לא נעשתה עד היום. המשק נותר פתוח לפעולה רק לאוליגרכים בעלי הכוח ובכך נמנע שוויון ההזדמנויות המתבקש. המצב החדש שנוצר רק יבריח מן הארץ את אותם כוחות מוכשרים, שיכלו לתרום גדולות ונצורות למשק, אבל שאינם מסוגלים להתמודד עם אלה המקורבים כל כך לצלחת. אחרי ככלות הכל אסור לשכוח שבארץ שלנו בעל המאה הוא גם בעל הדעה.