חדשות טובות. השבוע פורסם כי פרס
"ארטס מונדי 4" - הפרס הבריטי וולשי היוקרתי - יוענק השנה לאמנית הישראלית יעל ברתנא. את הפרס על סך 40,000 ליש"ט מעניק זו הפעם הרביעית המוזיאון הלאומי של קארדיף.
הפרס נוסד בשנת 2003 ו"נועד לתת פלטפורמה לאמנים עכשוויים מבוססים בארצותיהם שזכו להכרה מועטה בלבד בבריטניה". 25,000 מבקרים צפו במיצגי המועמדים לפרס שהוצגו במוזיאון. המועמדים האחרים לקבלת הפרס היו אמנים מאלבניה, מבולגריה, מקירגיסטאן, מרוסיה ומטייוואן.
בהחלטת השופטים שבחרו להעניק את הפרס היוקרתי ליעל ברתנא נאמר "כי לעבודותיה יש מחשבה ממריצה באופן עקבי על המצב האנושי, המוסיפה להבנה שלנו על האנושות".
מבט ראשון על הידיעה הקצרה בדבר הענקת הפרס שפורסמה בעיתון מעורר תחושה טובה. סוף סוף משהו חיובי על אמנות ישראלית ועוד מבריטניה. לא החרמות, לא גינויים אלא פרס יוקרתי של הערכה וכבוד.
עיון שני בידיעה מגלה פרטים נוספים: המיצגים שהוצגו בתערוכה במוזיאון בקארדיף ובגינם הוענק הפרס היו שני מיצגים מתוך ה"טרילוגיה הפולנית" של ברתנא [בנושא השואה] והסרט "הצהרה".
מיצגי ה"טרילוגיה הפולנית" הוצגו עד לאחרונה בגלריה בת"א. המיצג "הצהרה" כנראה לא הוצג [לפחות על-פי המשתמע מהידיעה העיתונאית].
הפרטים הנוספים על המיצגים בזכותם הוענק הפרס לאמנית ברתנא העיבו, מבחינתי לפחות, על התחושה שמדובר בחדשות טובות שאינן קשורות דווקא בעמדות פוליטיות.
מסתבר, לצערנו, שאין דבר כזה. גם ההחלטה בדבר הענקת הפרס נגועה בעמדה פוליטית מובהקת.
הסרטון "הצהרה" אחד המיצגים הבולטים של יעל ברתנא ואשר בין השאר בזכותו זכתה בפרס הבריטי הוא בעל מסר פוליטי ביקורתי חריף כנגד ישראל. בסרטון/המיצג – מצולם "סלע אנדרומדה" - המצוק בים מול חוף יפו – שעליו מתנוסס על גבי תורן דגל ישראל. ממרחק נראית סירת משוטים צבועה ירוק שעליה מונח עץ זית וחותר שרירי מנווט אותה לכיוון המצוק.
הסירה הירוקה מגיעה ליעדה. החותר השרירי מעמיס על גבו בקלילות את עץ הזית מטפס לפסגת המצוק, שולף ממקומו את התורן ועליו דגל ישראל ובמקומו נוטע את עץ הזית. אח"כ הוא מתיישב מול העץ וצופה בו ארוכות. סוף.
המסר חד וברור - השלום [עץ הזית] אינו יכול לצמוח ולהתקיים יחד עם מדינת ישראל. אם חפצי שלום אנו יש לעקור את מדינת ישראל [דגל ישראל] ואז יגיע השלום [עץ הזית]...
פרט נוסף - צבע הסירה הנושאת את עץ הזית הוא ירוק שהוא הצבע השולט במוטיבים פלשתינים. בראיון שנערך בזמנו עימה הסבירה ברתנא כי את ההשראה לדמות החותר שאבה מסרטי ההסברה שהופקו בזמנו בישראל ובהם הוצגה דמותו של "הישראלי החדש" החזק.[בהשוואה לדמות הישראלי בגולה]. היא בחרה בדמות כזו שתייצג את הצד השני, הפלשתיני, כדי לעשות את המעשה הנכון...
יעל ברתנא מתמקדת בעבודותיה במיצגים המורכבים מקטעי וידאו קצרים כל אחד תחת כותרת שונה. אלה מהם העוסקים בנושא הישראלי פלשתיני צולמו בארץ. ניכר כי עבודת הצילום והעריכה נעשו במקצועיות. ברתנא עצמה מבקרת לעיתים מזומנות בישראל, אך אינה מתגוררת כבר שנים כאן. זו כמובן זכותה המלאה.
בשנים האחרונות מקום מושבה הוא באמסטרדם. בראיונות שונים שפורסמו עימה היא מגדירה את עצמה כ"אוהבת מאוכזבת של מדינת ישראל". בעבודותיה ובעמדותיה בראיונות שונים, ישנה ביקורת חריפה על ישראל ומדיניותה. גם זו זכותה המלאה.
צריך לציין כי היא לא לבד. ביקורת על ישראל ומדיניותה היא באופנה היום. הממשלה, האופוזיציה, הכנסת, הצבא, מערכת המשפט, התקשורת ומי לא "הרוויחו" את התוצאה הזו בעמל וביושר. אבל ברגע שהביקורת מערערת על עצם הלגיטימיות של הקיום – נפסק הדו שיח. זה בדיוק מה שעשתה יעל ברתנא במיצג הווידיאו שלה – במיצג הזה ישנה כאמור הכרזה שאין מקום למדינת ישראל. אי אפשר ליהנות או לקבל אמנות המבוססת על דה לגיטימציה. ביקורת יכולה להיות רחבה וחריפה. אך חוכמת המבקר היא לשמור שלא לחצות את הקו הבלתי נראה שמעבר לו נפסק הקשר בין הביקורת לבין מי שהיא מבקרת אותו...
אם זה הרקע להענקת הפרס היוקרתי הבריטי, או אז החדשות אינן כל כך טובות. ברתנא היא דוגמא לקבוצה של אמנים ישראלים הזוכים להכרה בין לאומית, מוזמנים לסימפוזיונים, זוכים בפרסים כשברקע ביקורתם החריפה, לעיתים קיצונית, על מדיניות ישראל ולעיתים גם על עצם קיומה. לא בטוח שאמנים אלה היו זוכים ליוקרה ולמעמד וממנו הם נהנים כיום אם עמדתם הייתה שונה.
עוד משהו לסיום: כמו אמנים רבים עבודותיה של ברתנא ובראשם המיצג "הצהרה" והמסר הפוליטי שהוא נושא עימו, נודדים בתערוכות שונות בעולם. בחסות
חופש הביטוי וחירות הביקורת הם מגיעים גם לארגונים גלריות ומוזיאונים, ששמו להם למטרה לעודד אמנות ישראלית ויהודית. אשתקד תפס המיצג "הצהרה" מקום של כבוד
במוזיאון היהודי לאמנות עכשווית בסן פרנציסקו...
כך "נודד לו הניגון", הפרסים מוענקים והמסר מחלחל...
ו..אין כאן קריאה לשר החוץ להתייחס לתופעה...
