בימים אלה חזרתי מבארי, עיר קסומה בדרום איטליה, השוכנת לחופו של ים טורקיז, שם נערך "כינוס בינלאומי לנשים יוצרות" (8-2 במאי 2010), לרגל 25 שנה לקיומו. הכינוס מפגיש נשים מכל העולם המגלות רגישות למעמד הנשים בעולם ולזיקה שבין נשים לשירה בכל מקום ברחבי תבל.
הוזמנתי כסופרת לכינוס כ"אורחת כבוד", בתוקף תפקידי כיושב-ראש שלוחת ארגון זה בירושלים, על-ידי
פרופ' אנה סאנטוליקוו'ידו (Prof. Anna Santoliquido) - נשיאת תנועת הנשים היוצרות הבינלאומית Movimento Internazionale Donne e Poesia,
ד"ר אן מרצ'יני (Ann Marchini) - נשיאת תנועת הנשים היוצרות איטליה-בריטניה,
פרופ' נובה בליין (Prof. Nova Blain) - סגנית נשיאת התנועה איטליה-בריטניה, חברות הוועד המנהל וקהל היוצרות.
באיטליה חברות בארגון לא רק משוררות וסופרות, אלא גם ציירות, פסלות ואמניות אחרות. רוב החברות הן משוררות.
מדי פעם, מוזמנת נציגה מארץ אחרת לבוא לכינוסים בבארי, ואף מארצות העוינות את ישראל. במהלך הכינוס נשאלתי שאלות רבות בנושאים פוליטיים, אך לא כהתנגחות, אלא כבדרך אגב, והשבתי במתינות על השאלות בדרך המומלצת על-ידי משרד החוץ. בסופו של הכינוס, התברר שאחוות הנשים היוצרות החובקת עולם, עלתה על הכל. הפוליטיקה נדחקה לקרן זווית והפנתה מקומה לשירה הצרופה, החושפת את הלב והקרביים. שירה מלאת חוכמה, כאב, אך גם תקווה לשלום בעולם כולו.
בכינוס הרציתי (באנגלית שתורגמה סימולטנית לאיטלקית) על מעמדה של האישה בישראל בכלל, ועל מעמדה של המשוררת בפרט. ציינתי, שלמרות ההישגים המרשימים של הנשים בישראל בכל התחומים, ויש אף תחומים בהם אנו בעלות הישגים גבוהים מהגברים (כמו בעריכת דין), אנו עדיין "זוכות" לשכר לא הוגן של
30% בממוצע פחות מהגברים, עבור כישורים ועבודה שווים!