שוב אנו מתבשרים על צעדי מחווה וסיוע מצידה של מדינת ישראל כלפי הפלשתינים, על כך שאלו מואילים בטובם לנהל איתנו "שיחות קרבה".
ושוב נשאלת השאלה -
על מה ולמה?! רק לאחרונה התבשרנו על נפילת מספר רקטות בדרום, פיגועי הירי נמשכים, גלעד שליט מוחזק בתת-תנאים ואינו רואה אור יום. אם כן -
על מה ולמה?! האם עלינו להתרפק בפני הפלשתינים ולהודות להם על שהואילו בטובם לנהל איתנו שיחות קרבה?! שיחות הקרבה הללו אמורות להיות אינטרס חשוב עבור הפלשתינים לא פחות, אם לא יותר מאשר למדינת ישראל.
הפלשתינים מצידם לא נוקטים בשום מחוות כלפי ישראל, לא בעבר, לא בהווה ולצערנו, גם לא בעתיד. נהפוך הוא - רק לאחרונה המחישו לנו עד כמה הם חושקים ב"שיחות קרבה", כאשר קראו תיגר ושרפו מוצרים המיוצרים בהתנחלויות - פעולה שהולכת ותופסת תאוצה כאשר פלשתיני שימכור או יצרוך מצרכים אלו צפוי לעונש כבד - כל זאת, חשוב לציין, בתמיכתו הגלויה של אבו מאזן.
אז מדוע ישראל חוזרת שוב ושוב על אותה טעות?
מדוע שוב, פעם אחר פעם, מקיימת מחוות שלא רק שלא מניבות תוצאות, נהפוך הוא - ברוב המקרים, רק פוגעות במדינה ובבטחון אזרחיה.
מדוע מדינת ישראל פועלת לשלום כאשר מי שעומד מולה אינו פועל עבור תהליך השלום כהוא זה?!
הגיע הזמן, שבתור מדינה, נחשוב על קיומנו, עתידנו, טובתנו וטובת ילדינו. הגיע הזמן שנדרוש כי גם הצד השני יראה נכונות, ולא רק בדיבורים אלא גם במעשים.
והמחוות? נראה כי כדאי שנשמור אותן למועד שבו נגלה מולנו פרטנר אמיתי לדו-שיח, ולא פרטנר מסוגו של
יאסר ערפאת, שנוהג לפי המשפט "אחד בפה ואחד בלב" - שביד אחת לוחץ את ידינו וביד השנייה מלבה ומבעיר את השטח. ויפה שעה אחת קודם.
