להגדרות "השמאל" במדינת ישראל ישנם אבות רבים, אך לא שיערנו בנפשנו כי השמאל אפשר שיתכנה רחמנא-לצלן "שמאל לאומי". והנה זה קפצו שני "מאורות הדור", יניב והספרי, ובמחי קולמוס יצרו בן-כלאיים בשם "השמאל הלאומי".
לשמאל האותנטי הישראלי (אמור שפוי), חלק נכבד ומכריע בעיצוב דמותה של מדינת ישראל בשנים שקדמו להקמתה ועם ייסודה, אך אבות השמאל ודאי מתהפכים בקברם לנוכח הגדרה אווילית כגון דא.
השמאל השורשי, המקורי, הצטיין מאז ומתמיד בפעילות המציבה אותו כשמאל יהודי, ציוני, דמוקרטי וסוציאליסטי. "שמאל לאומי" מעולם לא עלה לדיון משום חסך הברור לכל, והוא כי בן-הכלאיים הלזה אינו בהכרח שמאל שלנו, אלא שמאל כנעני, ישראלי-תלוש חסר-שורשים. שמאל זה יכול לפרוח אידיאולוגית גם באירן, בוונצואלה או ברוסיה, לא בהכרח בישראל.
כל יהודי באשר הוא, גם מהחילונים בינינו, הינו ראש וראשון יהודי בזיקתו לדת ולמסורת היהודים ברמות כאלו ואחרות. היהודי חש עצמו חלק מהעם היהודי, בעל קשר בלתי ניתן למחלוקת אל אדמת וארץ ישראל (ואין הכוונה כאן להגדיר מיהו יהודי). יהודי-איש-שמאל-אותנטי הינו מיוחד לעמנו משום שללא שורשים יהודיים, ללא הזיקה לארץ ישראל הריהו חשוב כשמאל אוניברסלי, תלוש, מרחף, בן בלי עם, לאום ומולדת.
מדינת כל אזרחיה לא בכדי כינו יניב והספרי את השמאל "שלהם" שמאל לאומי. הדבר מעיד על מגמת השמאל הישראלי הרדיקלי, זהו הפוסט-שמאל הרווח בקרב ציבור קיקיוני השייך לעולם הולך ונעלם המתעב כל זיקה ליהדות ולציונות. המתעב הזיקה לארץ ישראל על-בסיס ההיסטוריה היהודית. שמאל רדיקלי זה רואה באזור מושבם של אזרחי ישראל אך אזור נוסף כדוגמת מחוז אזרבייג'אן הרוסי או אוגנדה האפריקנית. שהרי שמאל לאומי שאינו מגדיר עצמו כשמאל יהודי, אינו קשור כלל למורשת היהדות הנובעת מהקשר לארץ ולאדמת ישראל. ההיקש היוצא ממשנתו של השמאל הלאומי הוא כי אין פסול במדינת כל אזרחיה (למרות שינסו לסובבנו בכחש ולטעון להד"מ).
ובאם אין פסול במדינת כל אזרחיה, הרי השמאל הלאומי יכול לשכון גם כסקטור נפרד בקרב הלאום הפלשתיני (כ-דהימי) ומכאן קצרה הדרך למדינה בעלת רוב לאומי פלשתיני ומיעוט יהודי נכחד והולך עד כליה.
שמאל מנותק מערכים אין זה סוד יותר כי השמאל הישראלי מצטמק והולך משך כשני העשורים החולפים. אין צורך להעמיק בנסתר על-מנת להבין כי את תהליך התדרדרותו של השמאל האותנטי הישראלי החל "תהליך אוסלו" ובמשנה תוקף, האינתיפאדה הפלשתינית השנייה וגירוש גוש קטיף. ללא ספק, על טעויותיו השמאל משלם ולדאבוננו, גם כלל עם ישראל.
אמנם דוברי שמאל רהוטים, חלקי לשון ומעמידי פנים ניסו ומנסים לשכנענו כי כל האירועים הללו היוו אך גן של שושנים עבור העם היושב בציון, שווה בנפשך, "כמונו כ"מזרח תיכון חדש", אך הפלא ופלא, הציבור לא קנה את להטוטי הלשון הצבועים הללו והצביע ברגליו ובפתקיו נגד גוש השמאל והאסונות שהמיט על ראשה של ישראל עד הלום.
השמאל כרת את הענף עליו ישב מאותו הרגע בו העלה על נס את לאומיותו האמורפית, האוניברסלית, המנותקת מערכים החשובים לעמנו וזאת בניגוד לשמאל האותנטי שדגל בקשרו ההיסטורי עם היהדות, הציונות והדמוקרטיה.
שימוש-סרק ב"לאומי" וב"ציוני" זו הינה טעות אופטית לחשוב כי השמאל האותנטי חוסל. הוא חי, קיים ובועט, אך כאמור הצביע ברגליו את תסכולו מהתנהלות הפוסט-שמאל הישראלי שהלך והקצין, הלך והתרחק מאותן אבני היסוד של העם המתחדש בציון. ניתן למצוא את השמאל האמור בעיקרו במפלגות הליכוד וקדימה, הרחק מהשמאל הסהרורי, הקיצוני, אמור אנרכיסטי ופשיסטי הקיים בינינו כיום. מפלגות אלו, על כל מגרעותיהן, עדיין מהוות בית נאות (מפלגת הליכוד במידה רבה יותר מהאחרת), לכל אותם מבקשי הדרך שלא יכלו למצאה בקרב השמאל הקיצוני אשר בחלקו הנכבד הינו שוטם ארצו, מולדתו ועמו.
ניתן היה לחשוב כי למצער יאחז הפוסט-שמאל הקיצוני בינינו בערכי הדמוקרטיה מאחר שנטש את ערכי היהדות והציונות, אך לא כן הוא. נטישת הפוסט-שמאל את ההליך הדמוקרטי ניכרת היטב בכך שהללו פונים לכוחות ולגורמים חיצוניים לנו על-מנת להשליט בכוח ובאופן אנטי-דמוקרטי בעליל את משנתם נגד רצונו של העם היושב בציון, מאחר שמכירים הם בכך כי הפכו למיעוט. בכך הפך שמאל זה ל
סוס טרויאני, לחיידקים טורפים כנגד הגוף המארח. הללו אינם נרתעים מלחתור ולנסות להשליט בכוח הזרוע את משנת המיעוט על הרוב (זהו מאפיין טוטליטרי-דיקטטורי מובהק), ופעילות זו מלמדתנו כי בכל המדדים החשובים לנו כעם היושב בציון, נכשל השמאל הקיצוני פשיסטי, המכנה עצמו כעת באורח נלעג להלל "לאומי". האם כבר שכחנו את המפלגה שהעלתה על נס ערכים זהים בהקשר זה - הלא היא המפלגה הלאומית-סוציאליסטית הגרמנית (נציונל סוציאליסטית), המכונה לשם קיצור "נאצית". ונתמה, מהו המרחק לאשורו בין משנת השמאל הלאומי הישראלי לאותה מפלגה גרמנית לאומית?
כל המדדים מצביעים על כי השמאל הקיצוני בייאושו כי רב עקב התדרדרותו, מנסה להיאחז בלחשי קסמים ובהונאה פשוטה על-מנת להחזיר את נוטשי ספינת השמאל האובדים לחיקו. לטעמם, המילה "לאומי" חייבת להלך קסמים על ה"הדיוטות" הישראלים ולמשכם לחיק השמאל מחדש.
ההונאה מתעצמת כאשר נוכחים אנו כי לפי מיטב מסורת ה"איפכא-מסתברא" האורווליאנית-הבולשביקית, "השמאל הלאומי" תפס טרמפ על המושג "ציוני" וזאת לאחר שסחט עד תום באורח נכלולי, ציני ונפתל את המושג "זכויות אזרח / אדם". הכיצד ציוני? מהו ציוני לדעת אנשי השמאל הלאומי? האם ציוני הינו פושק השפתיים הגדול ביותר? הוא הנחשב לציוני? ירעננו השרלטנים, אנשי "ציון הלאומיים" זכרוננו, אימתי הקימו התיישבות אחת בדרום הארץ? וכמה ישובים הקימו הם בצפונה של ישראל (ונמחל לעוכרי ההתיישבות באיו"ש אלו על אי-הקמת ישוב שם דווקא). האם ברצונם כי נאמין בציונותם בכך שמפטפטים הם "ציון" מאחורי כל שיח כמוש? האם להיות ציוני הוא לכופף את ידה של מדינת ישראל אל מאחורי גבה בכך שהופכים למלשינים ומלעיזים נגדנו בסגנון ה'קאפו' בפני גבירי העולם?
דרוש: גוש שמאל אותנטי חבירתו של "השמאל הלאומי" לארגונים קיקיונים שוקעים ושקועים, כדוגמת "
שלום עכשיו" ובצל"ם, אלו המהלכים על סיפה של תהום הבגידה במולדתם, מעידה כאלף עדים מי ומה הוא טבעה האמיתי של התארגנות לשם הולכת שולל זו. לא בכדי כבר נאמר "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". כל פירוש נוסף מיותר, השמאל הלאומי הינו "אותה הגברת בשינוי אדרת" (שינוי שם בלבד) של אותם ארגונים ואנשים אשר דירדרו את השמאל הישראלי למצבו העגום דהיום וגרמו לרתיעה ולמיאוס עמוק של הציבור בהם.
ישראל נדרשת נואשות לגוש שמאל אותנטי. גם אם דומה שגוש הימין מנווט למצער נכונה ועדי-ארגיע את מהלכי המדינה כיום, אין ודאות כי מצב זה ישרור לעד וכך, אופוזיציה כבדת-משקל, לוחמת ומבקרת נחוצה לנו על-מנת לאזן תהליכים פוליטיים, מדיניים, ביטחוניים, חברתיים וכלכליים באורח מושכל. מצבנו כיום מלמד כי ישראל מצויה תחת שלטון דמוקרטי אך להלכה. מאחר שאין קיימת אופוזיציה ראויה אשר תבקר את מהלכי השלטון ותחזירו למוטב אם וכאשר יידרש לכך - משטר דמוקרטי כהלכתו אינו יכול להתקיים ללא גוש אופוזיציוני אמיתי המציב איזונים ובלמים שונים בפני השלטון. הקווים בין המחנות הפוליטיים חייבים להיות ברורים וחדים ככל האפשר, גוש של מפלגת מרכז הינו אם-כל-חטאת וסיבה למסיבת שחיתות שלטונית, כבר היינו בסרט הזה (ראה מקרה קדימה). בנוסף, הדמוקרטיה חייבת בקיום של אלטרנטיבה לשלטון, יהיה זה מוצלח ככל שיהיה, מאחר שכל שלטון דרכו להסתאב עם חלוף הזמן. אנו צריכים לשלטון יציב, אך זה אסור לו שיתמשך מעבר לתקופת שתי קדנציות ומכאן, היכן היא החלופה?
בכך שהשמאל הישראלי האותנטי המצוי עדיין בתרדמת-חורף עמוקה (בעיצומו של הקיץ), אינו מתנער, אינו קובע לעצמו יעדים הנגזרים מהיותנו יהודים, ציונים ודמוקרטים בעודו מוסיף נופך נחוץ מאין כמוהו של גוון קפיטל-סוציאליסטי לפעולותיו, הינו למעשה מקבע דמותו גם כאנטי-לאומי באשר חוסר הפעולה בכיוון זה, בעיקר החברתי-כלכלי מנזק אותנו כולנו, מנזק את כלל הלאום היהודי בארץ ישראל.
כך או כך, הזלזול שמפגינים נתבי "השמאל הלאומי" בתבונתו של הציבור הישראלי מהווה עלבון לאינטליגנציה הציבורית, שאכן הוכיח פעמים רבות כי הינו עולה אינטלקטואלית מונים רבים על אותם שרלטנים כדוגמת נביאי השקר מ"השמאל הלאומי" המנסים לאחז עינינו באותות ובמופתים, ולדרדרנו לתהום נשייה עמוקה עוד יותר. מוטב לנו כולנו כי נקיא את הללו מקרבנו בעודנו מעודדים את אנשי השמאל האותנטי בינינו, וכל המקדים הרי זה משובח.
