ארצי הולכת ממני (ג')

ב-5.6.1967, לפני ארבעים ושלוש שנים, נשטפה ארצי בחזון של כיבוש שטחי ארץ אבות - הרי יהודה הרי שומרון - ועל הדרך נוספה רצועת עזה, שלא הייתה נחלת אבות. אודה שלפני ארבעים ושלוש שנים גם אני נשטפתי בחזון המשכר של חזרה לנחלת אבות ולא הבנתי שארצי עולה של שרטון משכר ומשקר. לא הבנתי את מה שהבין ב-1956 משה שרת, ראש הממשלה השני, בכותבו - "ארצי הלכה ממני", כתגובה למלחמת סיני. בשלב מאוחר יותר הבנתי שיעדים אסטרטגיים תורגמו למשמעויות מיסטיות עמוקות, שהשתלטו על הציונות החילונית. ציונות שהשתכרה מהניצחון המוחץ כש"אלוהים חזר והתגלה בקצה כידוני צה"ל... ראש הממשלה לוי אשכול... לא היה מסוגל לעמוד מול נחשול דתי-לאומני שסחף את ישראל, הוא נכנע להנפקת תעודת זהות חדשה שהנפיקה מלחמת השטחים למדינת ישראל, שהחלה לסגוד לעץ ולאבן... מדינה שאיבדה את הצדקתה המוסרית והענינית לטובת הצדקה דתית מיסטית, אלוהית. דגל ישראל הומר בטלית". (יעקב שרת, מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה עמ' 56-57). היום באיחור רב - באיחור של ארבעים ושלוש שנים - מתכנסים בכיכר ציון לכנס מחאה תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים". כנס בו לא התאפשר אף לא לחבר ערבי אחד לשאת את דברו. כנס ללא חשבון נפש עם אדריכלי המלחמה ב-1967, עם אדריכלי ההתנחלות ועם נותני האישורים להתנחלויות שהיו ראשי תנועת העבודה. ההתכנסות בככר ציון תחת הסיסמא "ציונים לא מתנחלים" הייתה ללא חשבון נפש וביקורת כלפי מי שתרם להעצמתה של התחרדות מסוכנת של ההוויה הישראלית ואיפשר להוויה משיחית לטרוף כל בינה מדינית. בלי להצביע על כך שהייתה זו דוקא הנהגת תנועת העבודה שנתנה ידה למפעל ההתנחלויות. ממשלות הליכוד, שבאו בעקבות תנועת העבודה, ידעו להמשיך ולנתב את המחויבויות להתחרדות ההוויה המשיחית ולא למחויבויות לתבונה המדינית המכירה בכך שחיים כאן שני עמים ולכל עם זכות להגדרה עצמית. אנחנו נמצאים היום בפתחה של השנה הארבעים וארבע בה אנחנו שולטים על עם אחר. בפתחה של שנה בה הולכות ומתעצמות תפישות תיאולוגיות לפיהן רק לנו היהודים יש זכות על ארץ ישראל מתוקף הבטחה אלוהית. והחמור ביותר שמהלכים מדיניים והתישבותיים מוזנים מתפישות אלו, וזאת בשעה שהעולם כולו מכיר בזכותו של העם הנכבש לעצמאות לאומית. גם אם ראש ממשלה בישראל מכריז באוניברסיטת בר-אילן, כמי שקפאו השד, על הכרתו בפתרון של שתי מדינות לשני העמים, הוא מונחה על-ידי קואליציה שממשיכה את הקו שהתעצם מאז מלחמת ששת הימים - קו ההימור על קלף הכוח. אני מצר על כך שארצי ההולכת ממני אינה מעצימה את הדרך היחידה המצדיקה תקווה - דרך ההתפשרות והשלום. דרך בה תראה ארצי את עצמה מתקיימת במזרח התיכון בהרמוניה עם סביבתה - סביבה ערבית - ולא כטריז, לא כמצודה במצור נצחי שעלול להביא שחיקה והתשה.