זוהי הזמנה המופנית לקוראים הנאמנים של הבלוג שלי לדון בנושא "החם" הבא, אחרי שהדיון בסוגיית הפרטיות ברשת ימצה את עצמו, או במקביל אליו.
"שיכחה" היא תכונה אנושית עתיקת יומין. זו תכונה המזוהה עם הפרט אך גם עם קולקטיב. בסוציולוגיה של הידע ישנם מומחים בעלי מוניטין בינלאומי לסוגיית השיכחה האנושית, ממשיכי דרכם של דורקהיים (Emile Durkhein) והלבווקס (Maurice Halbwachs). חוקרים מהתחום עוסקים בהקשר החברתי של שיכחה וזיכרון, ובמיוחד שיכחה וזיכרון קולקטיביים. מי שאחראי לזיכרון האנושי, הקולקטיבי והפרטי, הם בני האדם עצמם. הם מסוגלים לשלוט בתהליכים אלו, ליצור תמונות מציאות, ליפות או לכער את המציאות, לדייק או להשמיט פרטים שחשיבותם פחותה בעיניהם, ובקיצור, ליצור מציאות "רצויה". תמונתה של "ארץ הקודש" נוצרה ונשמרה בזיכרון של עולי רגל שונים לאורך ההיסטוריה של האזור. היא תועדה בספרים ובמסמכים, בצילומים ובכל אמצעי התיעוד שהיו זמינים בתקופתם. הארכיאולוגיה בעידן המודרני מציגה תמונה שונה, המעוגנת בממצאים ובמערכת שלמה של מחקרים "חדשים".
מה קורה בעידן הדיגיטלי בימינו? מגוון של מסמכים עתיקים שהועלו לרשת זמין וקיים בווב לעולמי עולמים. עד כאן אין לנו בעייה עם הרשת. נהפוך הוא – במקום לשוטט במסדרונות של בנייני האוניברסיטה וספריות בעולם ולכתת את רגלינו, הטכנולוגיה מספקת לנו אפשרות נוחה לאחזר חומרים מותך מאגרי הווב. במקרה הצורך, פונים אנו למאגרים פרטיים ובסופו של תהליך, אם יש צורך בכך, חלקנו מגיע גם לספריות באוניברסיטה. זהו סדר הדברים.
אבל לא זו מטרת הרשימה הנוכחית. כאן רציתי לשתף את הקורא בנושא המקפל בתוכו את סוגיית ה"זיכרון ברשת" מצד אחד ואת היכולת של הרשת "לשכוח" פרטים ומידע, מצד שני. בעוד המוח האנושי מסוגל ולעיתים אף מעוניין "לשכוח" נתונים ומידע, ובנוסף על כך, בעוד ספרים ומסמכים רבים הולכים לאיבוד, נרקבים או מושמדים ונעלמים מן הבמה, כל פרט שאנו מזינים ברשת נשמר שם. מנגנון השיכחה בעידן הרשת אינו סלקטיבי. האם תהליכי השיכחה הפרטית והקולקטיבית המוכרים לנו כחלק מהאנושיות אינם רלוונטיים כיום כמושג? בנקודה זו מתחיל תחום זה לעניין את החוקרים.
השאלה האקטואלית, מה קורה לפרטיות של משתמש ברשת, היא צדו האחד של המטבע וצדו השני, היא היכולת של הרשת למחוק פרטים מ"זיכרונה" – מאגר הנתונים שלה הרשת "זוכרת" מספרים, תנועות בחשבונות הבנק שלנו, תאריכי ימי הולדת, כתובות דוא"ל, פרסומות, תמונות, תאריכי טיפולי השיניים שלנו, מועדי פגישות שקיימנו ונקיים בעתיד, מועד הטיפול במכונית, מועד השקיית הגינה והאכלת הדגים באקווריום, מועד הבדיקה הרפואית השנתית שלנו, תאריכי הטיסות והחופשות השנתיות שלנו. הרשת אינה "שוכחת" ו/או אינה בונה מחדש את העבר, לטוב או לרע. דרך "חור המנעול" שבדלת ל"ארכיון" הנתונים הפרטיים שלנו, אפשר להציץ בסיוע של אמצעים פשוטים יחסית בכל נתון ובכל פיסת מידע, אם העלינו אותם לרשת. "נדמה לכם שהסודות שלכם נשמרים היטב מעיני הציבור הרחב? טעות בידכם. לא נזהרתם כשכתבתם מהגיגיכם ברשת. המידע לא 'יישכח' ולא ממש ניתן יהיה למחוק אותו במובן של Delete", טוען ויקטור מייר–שונברג (Victor Mayer Schoenberg). זאת המציאות והיא לא סימפטית כשחושבים עליה כך. רק מחשבה כזו מעמידה בפנינו ראי שמזכיר לנו, "כבני אדם שתכונת השיכחה הייתה תכונה אנושית מובנת מאליה, תכונה מובהקת של הטבע האנושי, איבדתם את הקשר איתה!!"
אז מה עושים? איך מסתגלים לעידן הדיגיטלי של חוסר יכולת למחוק ולהשמיד מידע שאי פעם הוזן לרשת?
בספרו Delete, מאייר-שיינברג, העומד בראש המרכז לחקר המדיניות והמידע באוניברסיטה הלאומית של סינגפור, מתאר תמונת מצב עדכנית ומציע פתרונות. ספרו כולל סקירה היסטורית על תהליכי ה"שיכחה" האנושית. "חוסר השיכחה" המובנה בעולם הדיגיטלי מוצג בספרו באור די "מאיים". הוא מכנה את התופעה בשם "הזיכרון המושלם" של העידן הדיגיטלי (לביטוי זה יש, באנגלית, קונוטציה מעולמות אחרים... TOTAL memory), תופעה שלא היכרנו עד לאחרונה.
האם ניתן להקים או לשקם את המגנון האנושי של השיכחה בעידן הדיגיטלי ולתקן את המצב המובנה בטכנולוגיה? האם חשוב לנו, כחברת העידן הדיגיטלי, למחוק מהזיכרון פרטים מדויקים כמו כתובות, מספרים, תאיריכים, שעיניהם של מיליונים שוזפות אותם בכל רגע נתון, מאז שהפכו לביטים? כיום ה"אוייבים" העיקריים שלנו הם פייסבוק וגוגול. הם "עוזרים" לסובבים אותנו להכיר את הפרטים הבנאליים ביותר אודותינו, גם בטרם פגשו אותנו פנים אל פנים. מחר יצוצו מרחבים אחרים דומים להם. אך מהי המשמעות העמוקה יותר של שרשרת אירועים זו? עד כמה משמעותית עבור רבים מאיתנו התופעה של אבדן התכונה האנושית הטבעית של "שיכחה";. תכונה האחראית על דילול שרידי העבר ה"לא רצוי" וניתוק הקשר בינם לבין תדמיתנו ה"חדשה" או "המחודשת" – הפרטית ובעיקר הקולקטיבית?
יש המציגים את התופעה באור פסימי, ונדמה לי שמייר-שיינברג עושה כן. אלו טוענים ש"קץ השיכחה" זו סכנה ממשית לאנושות. שכן, גם מידע אנכרוניסטי עלינו, שהוצא מהקשרו, מסתובב לו עדיין אי-שם ברשת ומישהו סתמי מוצא אותו ב"לחיצה על העכבר" ומפיץ אותו כ"קוריוז" עד שהמידע "משלים מעגל" ומזוהה איתנו.. כמה מביך... כמה מסוכן... כמה פאתטי... הרי כללי-עזר וחוקים או עיגון הזכויות לפרטיות וסיווגי מידע לא יעזרו כאן.
מה מציע מאייר-שיינברג כמומחה לנושא? יש לו פתרון פשוט ביותר אך גאוני ממש, שאותו הוא מגדיר כ"תאריך תפוגה" לכל פיסת מידע. האמנם זהו הפתרון הטוב ביותר? ומה נעשה כשהמידע "יישכח" לפי תזמון, שבמקרה הטוב הגדרנו אותו מתוך שיקול דעת, ובמקרה הגרוע קבענו אותו "ברגע של חולשה" ומחר נצטער על כך? אפילו דמעות תנין לא יועילו ולא יושיעו.
אם הדברים נשמעים בנאליים עד לרגע זה, חישבו על ההשלכות של חוסר היכולת לשכוח אף פרט דיגיטלי, בהקשר החברתי, הפוליטי, המשפטי – על הפרט. האופטימיים יבטלו במחי יד את ה"סיכונים" הללו ויטענו שהדיון כולו פועל בשיטת ההפחדה של "כיפה אדומה ביער של זאבים". הגישה האידיאלית והריאלית יותר לדעתי תהיה שגם בעולם שבו עקבות דיגיטליים נשמרים לעולמי עד, עולם שבו הטכנולוגיה גורמת ל"העדפת הזיכרון" על פני ה"שיכחה האנושית", גם אז המוח האנושי מסוגל לעשות סדר בדברים.
המכונה עדיין נחותה מהאדם...(?)