מהו יהודי

בדיחה המהלכת במגזר הדתי מספרת, שאהוד אולמרט התקבל בהתלהבות גדולה בבית כנסת. אחד המתפללים אף הגדיל לעשות, כאשר חיבק ונישק אותו בחום רב. אולמרט המופתע שאל לפשר הדבר, והלה השיב: אתה כמו ספר תורה – כל שבוע פרשה חדשה. צחוק בצד, אבל די מפתיע לגלות שחשד השוחד נגד אולמרט – שהשבוע הוצג רשמית ובגלוי בעת חקירתו – אינו אותו שוחד עליו מדברת ההלכה. במושגים ההלכתיים, עבירת השוחד היא רק של שופט הנוטל שוחד (מוחשי או לא מוחשי), בין אם הוא מטה את הדין ובין אם הוא פוסק כראוי. אבל מתן שוחד לאיש שלטון – על זה ההלכה אינה מדברת. אין זאת אלא שאפילו חכמינו, בעלי הראייה המפוכחת ומרחיקת הראות, לא העלו בדעתם מצב בו ראש עירייה, שר וראש ממשלה יקבלו שוחד.

עשרות שנים פועלים גלי צה"ל בשבתות ובחגים, בניגוד מוחלט הן לחוק והן לפקודות הצבא עצמו. כעת מונחת בפני בג"צ עתירה הדורשת לשנות מצב זה. אז מה עושים? פשוט נורא: מטהרים את השרץ על-ידי פקודה של הרמטכ"ל, שתאפשר את המשך הפעילות בשבתות ובחגים. נעזוב את היריקה הבוטה בפניו של החוק הבאה לידי ביטוי בצעד כזה. נעזוב את האפליה האנטי-דתית הברורה שהוא יוצר. נעזוב את העובדה שבמדינה דמוקרטית אין מקום לתחנת שידור צבאית. נעזוב את העובדה שמתוך לוח השידורים של גל"צ, רק 5% בערך (ובדקתי זאת לפרטי פרטים) באמת מיועדים לחיילים. נעזוב את העובדה שהתחנה הזאת עולה עשרות מיליוני שקלים בשנה, ושחלק ניכר מתקציבה מופנה למשכורות לאזרחים – בזמן שמערכת הביטחון טוענת שהיא במחנק תקציבי. נעזוב את העובדה שגל"צ היא לא יותר מאשר שירות מאוד נוח לבנים-של וליתר מקורבים. נעזוב את כל אלו – שהם נימוקים כבדי משקל מאוד המחייבים להביא לסגירתה המיידית של התחנה – ונשאל רק זאת: מה היה קורה לצבא המדינה היהודית, אם תחנת הרדיו שלו לא הייתה פועלת בשבת? זה "צבא העם"? זה הצבא שמתיימר להיות כור ההיתוך של כל שכבות החברה?

כדאי מאוד לקרוא את אחד הראיונות שהעניק השבוע הרב הצבאי הראשי היוצא, הרב אביחי רונצקי, עם סיום כהונתו. כל מילה – תענוג. אמירות יהודיות שורשיות, היוצאות מעומק ליבו של מי שהיה קצין קרבי מצטיין, הפך לרב ובילה את רוב ארבע השנים האחרונות בשטח ולא במשרד ממוזג. אחרי שהותקף שוב ושוב על היהדות שהוא מכניס, רחמנא ליצלן, לצבא המדינה היהודית – הרב רונצקי משיב בלשון מתונה ותקיפה בעת ובעונה אחת. הוא לא מתנצל לרגע; הוא קובע – ובצדק רב – שהמפתח לניצחון בכל עימות צבאי הוא הערכים והידיעה עבור מה נלחמים. שהרי אם נמדוד רק כוח אדם, טנקים ומטוסים – לישראל יש נחיתות ניכרת מול אויביה. אין טעם להביא כאן ציטוטים נבחרים או משפטים מרכזיים, כי כולם חשובים עד מאוד; צריך לקרוא את הדברים במלואם. מי שמסית נגד ריבוי הקצינים הדתיים, מן הסתם לא ישנה את דעתו בעקבות דברי הרב רונצקי. אבל מי שמוכן להקשיב באוזן פתוחה – ישמע הרבה מאוד נקודות משכנעות.

אני מניח שהשם שבכותרת אינו מוכר לרובכם, אבל במגזר החרדי הוא בן בית כמעט בכל בית. וינשטוק, סופר מוכשר, מפרסם מדי שבוע סיפורי צדיקים והוציא לאור כמה וכמה ספרים. הסיפורים מיועדים להעביר מסרים חינוכיים על גדולתם של הצדיקים והרבנים ועל ידו של ה' המצויה בכל. מסרים חיוביים, ודאי בעיני הקהל אליהם הם מיועדים. אלא שווינשטוק מעביר עוד מסר: שנאת גויים. הנה קטע לדוגמה מסיפור שכתב בחוברת "סיפור לישועה" שהוציא לאור ארגון הצדקה "רב להושיע", על גויים החוגגים את חג המולד בבית מרזח יהודי בהונגריה: "אלא שאי-אפשר לגוי ביום חגא שלו בלא הוללות והשתוללות. תחילה היה הכל כרגיל. כמה שיכורים התגוללו על הארץ כפגרים מתים. אחרים ערכו ביניהם תחרות קללות, והמנצח הוא זה שהצליח לקלל את מספר הקללות הגדול ביותר, מבלי לחזור על קללה אחת פעמיים. שלושה שיכורים יצאו במחול אגב שיר צוענים צעקני". אין זה קטע יוצא דופן. הגוי בסיפוריהם של וינשטוק ודומיו הוא כמעט תמיד שיכור, גס רוח, בור מוחלט, מתנכל ליהודי ועוד כמה וכמה מעלות טובות. על השנאה הזו, הזרה לגמרי לרוח היהדות, מתחנכים רבבות נערים חרדים.

בסוף השבוע שעבר ראיתי ליד בית הכנסת מודעה קטנה על נסיעה לקברו של יונתן בן עוזיאל, מסוג המודעות שרואים כמעט כל שבוע. בצירוף מקרים, התפרסמה ב"ידיעות תל אביב" כתבה על נסיעתן של עיתונאית, אמה ואחותה להילולת ל"ג בעומר באי ג'רבה, בבית כנסת שלפי מסורת יהודי המקום נבנה במקום בו נספתה נערה קדושה. המשותף לשני אלו, ולדומיהם הרבים, הוא פולחן קברים הגובל בעבודת אלילים. היהדות מתירה לעלות לקברו של צדיק ולהתפלל שזכותו תסייע לנו. היא אוסרת באיסור מוחלט להתפלל לצדיק עצמו או להאמין שקברו מסוגל לחולל נפלאות. אז למה הפולחן הזה צובר כזו תאוצה, במיוחד בשנים האחרונות? משום שתרבות האינסטנט חדרה גם לכאן. לא צריך לקיים מצוות וללמוד תורה; מספיק לתת צדקה וגדולי הדור שליט"א יתפללו עלינו. לא צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא; מספיק לפנות לקברו של הצדיק והוא כבר יעשה את העבודה. ויש כמובן אלפים ורבבות שעושים מזה כסף לגמרי לא רע – החל מקברי הצדיקים בגליל ועד לקברו של ר' נחמן מברסלב באומן ולקברה של הנערה בג'רבה. מה שבטוח – יהודי זה לא.

הרב ד"ר דוד אוקס היה מרבני גרמניה של הדור הקודם: תלמיד חכם, משכיל, ציוני, מתון. שנים רבות שימש כרב בית הכנסת "חוג הנוער הדתי" בתל אביב, עד פטירתו בשנת תשל"ה (שלהי 1974). מדי שבוע נתן הרב אוקס שיעור לנשים, ובאחד מהם שאל מדוע בברכת החודש אנו מבקשים בין היתר "חיים של עושר וכבוד". וכי זו מטרתנו בעולם הזה? שאל – והשיב: מטרת העושר והכבוד היא שנוכל לקיים את מה שנאמר בהמשך התפילה – "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים". אין העושר מטרה, אלא אמצעי לקיים מצוות ולעשות את הטוב והישר לאלוקים ולאדם. אינני יודע מהי עמדת היהדות בנוגע לשכר הבכירים. מן הסתם יימצאו ראיות לכאן ולכאן. דבר אחד ברור: השכר הגבוה הזה חייב לשמש למטרות חיוביות, ולא רק להעשיר את מקבליו ובניהם ובני-בניהם. צריך להפריש ממנו לנזקקים, צריך להשתמש בו להשקעה בחינוך, צריך ליטול ממנו ולהעביר לחולים, ועוד כהנה וכהנה מטרות טובות. המבחן האמיתי של הבכירים, שבאמת מקבלים שכר מופרז, הוא מה השימוש שהם עושים בכסף הזה. מאחר שרובם המכריע שומרים את רובו המכריע לעצמם, יהיה זה צודק אם המדינה תמנע אותו מהם או תיטול חלק נכבד ממנו ותשתמש בו למטרות ראויות.