יורים ובוכים - מכתב לאלדד יניב ושות'

(1) 17.5.2010 ,ynet. (2) "אנחנו מברכים על המעבר של הנוער הדתי מהרבנות הצבאית ליחידות קרביות... יפה שעכשיו באים" - מניפסט ה'שמאל הלאומי', עמ' 35. (3) כך כינה בן-גוריון את מנחם בגין בכדי להפגין זלזול ולא לקרוא בשמו (בגין: "מה עשיתי לו שכה שנאני?"). (4) "המרד השפוף", טאוב גדי, 2005. (5) גיליון נקודה 295, מתוך האתר "טקסט".

נדמה כי זו דרכו של יניב ושות' לבכות - תוך שיסוי, עיוות המציאות, פוליטיזציה של כל דבר - כולל של דגל ישראל. דמעותיך, יניב, נשטפו באגם הפלגנות של מפלגת השלטון הראשונה, שהחלה עם הפלגנות עם 'בלי חרות ובלי מק"י' ונמשכה ביתר שאת אחרי רצח רבין. הרבה לפני שנולדנו, כמעט שהוציאו את בגין מחוץ לחוק על-ידי סדרת הכפשות, צרור כינויים, ואחד "חבר הכנסת היושב ליד ח"כ בדר"³. הביקורת על השמאל שנעלם לא קיימת, אלא רק פליאה על "מחנה נבוך". חברך לתנועה, ד"ר גדי טאוב, ציטט באחד מספריו⁴ את אמיל אז'אר: "כבר די הרבה זמן שאנשים חדלו להבין והם יכולים רק להתפלא". טאוב, יניב, חידלו להתפלא, התחילו להבין - מה שריסק את השמאל היה המשוואה המזויפת בינינו לפלשתינים, הכמיהה לשלום מתוך תבוסתנות, דקות הדומייה המזויפות אשר קטעו ישיבות של מנהיגים ישראלים, ומנהיגי טרור ערבים שהביאו לתחושה של הפניית עורף לחברה הישראלית. אלפי החללים של אוסלו הותירו בחברה חלל גדול. החלל הזה תורגם גם לחלל פוליטי-אלקטוראלי. בחרתם לדלג על אחת הסוגיות הכי קשות ומורכבות בהיסטוריה של ישראל. במידה מסוימת, הסתירה בינלאומיות לשמאלנות, אותה ביקשתם ליישב, נתפשה על-ידי חלק מהציבור, כתוצאה מתמיכה בארגוני טרור, כחוסר נאמנות למדינה. הפרזאולוגיה של פרופסורת אוסלו הביאה לתחושה של התבדלות השמאל מהציונות, ולמרבה האירוניה דווקא הכמיהה לשלום של אוסלו נאחזה במשיחיות - אותה מנסים להדביק בשיטתיות ובהצלחה רבה לציבור מתיישבים אמוני. זה ה"תותח הקדוש" של השמאל במאה ה-21 - הכפשה שיטתית.

יניב, בשביל "חברת מופת" לא צריך עוד 'יריב אופנהיימר', אלא עוד 'שלי יחימוביץ", שמאלנית אמיתית שעושה ימים כלילות למען החברה - מקופאית בסופרמרקט ועד חוף הים בפלמ"חים. ד"ר טאוב, שהבין את עניין השנאה כבר ב-2006, אמר⁵ כי רצח רבין ניער אותו ו"הכעס על המתנחלים תורגם לשנאה כוללת ליהדות שהצטיירה כלא מוסרית, והרי לא יתכן שמדינה יהודית תהפוך להיות עוינת ליהדות. הוויכוח הפוליטי הרעיל את החברה הישראלית". אלדד, מהרעל הזה לא שותים. מהרעל הזה לא מקימים תנועה. מהרעל הזה בוכים. מהרעל הזה עושים חשבון-נפש. אפשר להעריך את הניסיון האמיתי להתעוררות מחנה השמאל, אך אפשר גם להבין, לפחות מהדי ההפגנה, כי הדרך הקיצונית בה בחרתם להביע את עמדתכם, הביאה קומץ קיצוני עם הרבה מ.ר.צ - אך בלי מנדטים. "השמאל מת במוצאי מלחמת ששת הימים", כתבתם. נדמה לי, שעם הקמת ה'שמאל הלאומי' קברתם אותו עמוק יותר - במקום 'זֶמֶר נוּגֶה' של רחל, קיבלנו את 'יורים ובוכים' של היימן. במקום מניפסט היסטורי, קיבלנו שירת ברבור של מסמך לועג.