"אנחנו מאמינים בַמֵה שאנחנו רוצים להאמין", גורס הפתגם הלטיני. ואכן, נראה כי ירושלים מסרבת להכיר כי אירן בדרך להשגת הפצצה. שתי הזדמנויות לסיכול מיזם הגרעין האירני באופן צבאי חמקו בעבר מעיניהם של מקבלי ההחלטות הישראלים. האחת - באמצעות רתימת ארה"ב להנחתת מכה אנושה על תוכנית הגרעין של אירן, אבדה במהלך מלחמת לבנון השנייה, 2006 (ראה מאמרי בנושא:
"ההזדמנות האבודה להסרת איום הגרעין האירני", 25.1.09). השנייה - חמקה מידיה של ישראל בתקופת הביניים, בין בחירתו של הנשיא האמריקני
ברק אובמה לכניסתו לתפקיד מספר חודשים לאחר מכן. במהלך תקופת בין השמשות הזו יכולה הייתה ישראל לתקוף באירן. התוצאות המדיניות למבצע מעין זה לא היו חורגות מדפוס היחסים שהתקיים בין ישראל לארה"ב במרבית תקופת נשיאותו של הנשיא בוש הבן. יחסי הידידות המצוינים שהתקיימו בין הנשיא האמריקני לראש ממשלת ישראל דאז,
אהוד אולמרט, היו מאפשרים צליחה בטוחה של פעולה ישראלית. בסיומה היו שני הממשלים מיישרים ביניהם את ההדורים ופונים לטיפול משותף בתוצאות המתקפה.
כיום, על ירושלים להכיר במציאות באומץ. אפשרויות הפעולה שלה למניעת התגרענותה של אירן מצומצמות ולא אמינות. לפיכך, הנחת העבודה שממשלת ישראל והעומד בראשה צריכים לפעול לאורה בהקדם, היא שאירן היא מדינה גרעינית. ניתוח אופן התנהלותה בעבר מלמד כי מרגע שהיא הציבה את השגת הפצצה כמטרה לאומית, לא תקבל טהרן כל מעורבות חיצונית שתוביל לשינוי החלטתה. אירן לא תשעה לדרישות המערב לזנוח המיזם הגרעיני הצבאי ותחתור בעקשנות חסרת פשרות אל הפצצה. יהיה אשר יהיה המחיר. רק כוח צבאי משמעותי עשוי לשנות את המגמה המסתמנת ולאַלֵץ את אירן לזנוח את שאיפותיה. ואולם, הזרוע הצבאית האמריקנית, האמצעי היחידי שביכולתו למנוע את התגרענותה של אירן, מתוחה עד תום ולא תוכנס לזירה בטווח הנראה לעין.
המסקנה, אם כן, ברורה. גם אם תיזום ישראל מהלך צבאי רחב שיוביל להשמדת אתרי המפתח של מיזם הגרעין האירני, אירן של היום שאחרי תשעט לעבר הפצצה ביתר שאת. גם אם תצליח הקהילה הבינלאומית להתאחד סביב ארה"ב ולהטיל סנקציות משתקות על משטר האייתולות בטהרן, תתגבר אירן על מכלול הקשיים ותעמוד לבסוף ב'משימה הקדושה' אותה לקחה על עצמה.