הבמה הגדולה בבנין גילמן עוצבה מחדש וקיבלה פנים אחרות. זה מה שתמיד אהבתי בהפקות החוג, עוד מזמן לימודי. הגמישות שבתכנון הבמה והעמדת ההצגה, והחופש ליצור עולם חדש בכל פעם.
הבימאי עירא אבנרי, בתמיכה הנדיבה של כל הפרופסורים בחוג, שהאצילו עליו מנסיונם, במיוחד ראש החוג גד קינר, יצר על-ידי פרגוד מעץ צבוע באפור, במה צרה וארוכה (2X17 מ'). את כל מאורעות האימים המתרחשים ברקע המחזה (שמתרחש לאחר המלחמה הגדולה - מלה"ע ה-1) בחר אבנרי להשאיר ברקע, עם קולות וצלילים, אך לא חזותית. כמו בטרגדיה יוונית קלאסית. בכך, היה חופשי להתרכז בסיפורו של החייל שחזר הביתה לאחר 4 שנים של לחימה ושבי, כשהוא נחשב כבר למת.
עוד בטרם חזר, הקהל צופה בטקס האירוסין של אנה (לי טל תיר המלבבת) עם הנובוריש העשיר מורק (ניר וקנין אבקסיס התוסס). טקס שהוא למורת רוחה, כי היא עדיין מחכה לאהובה שיחזור. אך ערב אחד שבו התפתתה למורק, הותיר אותה בהריון, שבעטיו הסכימה בלית ברירה לשידוך. התנהלותם של הוריה, שפת הגוף, ההבעות והביטויים המילוליים מהווים ביקורת של המחבר על צביעותם וחמדנותם של הגרמנים. מה שנגזר על-רקע השפל הכלכלי בגרמניה שאחרי המלחמה.
אך ביקורתו החריפה ביותר של ברכט, כרגיל, היא כנגד המלחמות וההרס שהן מביאות. הופעתו ולבושו של החייל המסמורטט מול התלבושות התקופתיות המהודרות של כל היתר, מאירה זרקור על עליבות החיילים המקריבים את עצמם למען השבעים, המתעשרים, והמתחמקים מהשירות הצבאי - כמו מורק והוריה של אנה - עידן שירזי כאב ומילנה סנדלר כאם, במשחק מוקפד, מדויק ובתפקידים כפולים, המוכיחים את רבגוניותם.
יועד בר-נוי נפלא בדמות הגיבור. מלא פיוט, חום ורגש, שבסופו של דבר הופכים את הקערה על פיה, כנגד כל הסיכויים. כן משובח משחקם של צחית שפרן בתפקידי המשרתת והזונה, ניר שאולוף כעיתונאי באבוש, שכמו המקהלה היוונית, מספר על המתרחש במהפכת "ברית ספרטקוס" הקומוניסטית שהונהגה בידי רוזה לוכסמבורג היהודיה, כנגד רפובליקת וואימר שאך נבטה.
סיפור אנושי קטן על-רקע אירועים היסטוריים סוערים, תמיד לוכד את הקהל יותר מסיפור קולוסאלי במאסות. כאן טמון סוד ההצלחה של ההצגה באוניברסיטה. בחירותיו של הבימאי ומשחקם של השחקנים, בתפאורה ובתלבושות המיוחדות שעיצבה דינה קונסון - כל אלה התמזגו להפקה יוקרתית ומוצלחת, כמו הצלחת הצגת "בעל" מאת ברכט, שעלתה בחוג לפני כמה שנים.
