זיקת הבדואים למדינת ישראל התכרסמה לאחרונה בגלל התעוררות בעיות שהיו רדומות. הבדואים חיו כאן לפני קום המדינה, ואין חולק על כך שבשנות הארבעים רבים מהם הורחקו מישראל. חלקם הוחזרו, בזכות הפגנות אנשי מפם דאז, ובראשם שבטי אלהוזייל. מספר הבדואים בשנות החמישים היה רק אחד עשר אלף - ליד ציר באר שבע - ערד, על ציר באר שבע - דימונה, ובאזור צומת שוקת.
הבדואים השלימו עם קיום המדינה, והפנימו שצריך להתרגל לשלטון הציוני, למרות שבשנים הראשונות השלטונות הציקו להם בגלל השלטון הצבאי, אלחוקם אלעסקרי. זה הוסר בשנות השישים, בגלל הפנמת השלטון שהבדואים לא מהווים איום על קיום המדינה. לאחר האמון ההדדי, הבדואים הצליחו להשתלב במדינה. חלק מהם גם התחילו לשרת בצה"ל, שהקים סיירת גמלים שמנעה חדירת מסתננים לגבולות המדינה. בתקופה זו המדינה הטיבה עם הבדואים, והכל הלך חלק עד שנות השבעים. האוכלוסייה הבדואית גדלה ומספרה הוכפל. הודות למצב הכלכלי חלק מהם התחתן עם יותר מאישה אחת, ורבים השתכנו על אדמותיהם בחלקים רבים מאדמות הנגב.
כאן נוצרה הבעיה - הממסד הישראלי ראה לנכון לרכז את הבדואים בשבעה ישובי קבע, במטרה לפתור את בעיות הקרקע. חלק מהבדואים, שלא הייתה להם אדמה, קיבלו פיצויים ועברו לישובי הקבע. עירי רהט הייתה החלוצה בספיגת אוכלוסייה זו, בגלל הסכמת שייח' אלהוזייל לשכן אותם על אדמות השבט. חלק מהבדואים סירבו לעבור לישובי הקבע, בטענה שיש להם חזקה על הקרקע, והם נותרו על אדמותיהם בלי שירותי בריאות, חינוך, מים וחשמל. חלק ממנהיגי ישראל פרשו זאת בצורה מוטעית, כאילו הבדואים גוזלים את אדמות המדינה. הבדואים רצו להגיע להסדר הולם לבעיית אדמתם, שאותה ירשו מסבותיהם. המדינה הפעילה אמצעי לחץ, כהריסות בתים והפקעת אדמות, דבר שגרם לתסיסה ושנאה לממסד הישראלי.
חלק מהמנהיגים הבדואים, מנהיגים פוליטיים בעלי מטרות זולות, הלהיבו את האוכלוסייה, וסדקו את מערכת היחסים הטובה בין הבדואים לבין מדינת ישראל. מכאן הכל השתנה, והמתח התגבר. מדינת ישראל ניסתה להגיע להסדר עם הבדואים, והבדואים סרבו. המשבר השפיע על בני נוער בדואים במוסדות החינוך, דבר שצריך להדליק נורה אדומה אצל מנהיגי המדינה, מאחר והנוער מהווה יותר מ-50% מאוכלוסיית הבדואים.
אחד הפתרונות הוא להקים בכל ריכוז אוכלוסיה מושב חקלאי, או כפרים מוכרים וקבועים. כך תצליח המדינה לרכז אוכלוסיות אלה בקרבת מקום לידתם. רוב בני הנוער יתחילו לתת אמון במדינה, ברגע שמשרדי הממשלה יטפלו בבעיותיהם ויקימו מועדוני נוער לעידוד הלימודים. המדינה צריכה לסנן גורמים קיצוניים שנכנסו לחברה הבדואית, ולמנוע מהם השפעה על הנוער. חלק מבתי הספר הבדואים מושפעים מזרמים פוליטיים, שחלקם גם מונעים מחיילים מחיל החינוך להיכנס לבתי הספר ולעזור לבני הנוער.
לסיכום, הזיקה למדינה תתחזק בשעה שהמדינה תשכיל למצוא פתרון הולם לבעיות הסדרי הקרקע, ופתרונות איכותיים למצוקת בני הנוער הבדואי. כך תצליח המדינה לנטרל את הזרמים הפוליטיים שמחבלים במערכת היחסים התקינה, ותביא את האוכלוסייה הזו לחוף מבטחים. כאשר המדינה תיטיב עם הבדואים - יטיבו הבדואים עם המדינה, ונחיה יחד בהרמוניה ובשיתוף פעולה מופתי. הפתרון הוא בידי המדינה. אני מוכן, אישית, ליטול חלק בעניין, וכך הזיקה והשייכות למדינת ישראל יצמחו במגזר מקופח זה.
אוכלוסיית הבדואים מונה היום יותר ממאה ושמונים אלף, כשבעים אלף מהם עדיין גרים בפזורה, והגידול הטבעי נמשך. תושבי הפזורה חיים בכפרים מוכרים ובלתי-מוכרים, ועל כך תוכלו לקרוא במאמר שלי על הכפרים המוכרים והבלתי-מוכרים.
