השופטים

כבר מימי משה רבנו בהנהיגו את בני ישראל במדבר, נקבעו כללים כיצד צריך לשפוט את העם - וכך כתוב בספר שמות, פרק י"ח פסוק כ"ו: "ושפטו את העם בכל עת. את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם". בימינו - עניינים פעוטים יחסית מגיעים אל בית המשפט לתביעות קטנות או אל בית משפט השלום, שמעליו ניצב בית המשפט המחוזי. בנושאי תכנון ובנייה במסגרת דיון בוועדות לתכנון ולבנייה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחליטה החלטות תכנוניות, כאשר מעליה ניצבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה כוועדה מקצועית מנחה, ויש מסלול של הגשת ערר לוועדת ערר מחוזית, הדנה בעררים על החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ההיררכיה ברורה: מעמדו של כל גוף שיפוטי קבוע בדין, ולא ניתן לעקיפה. האומנם ההיררכיה ברורה גם לשופט שבבית הדין היותר נמוך, ולחברי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כלומר, גם לאלה שמצפים מהם לקבל את ההכרעות של מי שמעליהם? מסתבר שלא תמיד, ולהלן ציטוט מערר 102/05 סוהיל עבאס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מרכזי, החלטת ועדת ערר מחוזית - מחוז הצפון, על-ידי יו"ר וועדה הערר עו"ד דרור לביא-אפרת מיום 31 למאי 2005:

• "במהלך הערר שאלנו את הצדדים האם העובדות הבסיסיות הנוגעות לבנייה השתנו מאז הערר הקודם, ונענינו בשלילה. אנו סבורים כי די היה בכך, בכדי לקבל את הערר. המדובר בהחלטה תקפה שניתנה על-ידי ועדת ערר, וככזו, היא מחייבת את הוועדה המקומית. היא אינה יכולה לסטות מהחלטות וועדת הערר, ללא שינוי נסיבות".
  כבר פסקנו, בערר 183/04 פרטנר תקשורת בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ולבנייה נצרת כדלקמן:
  "עם כל הכבוד לוועדה המקומית, נימוקי ועדת הערר אינם צריכים להיות מקובלים עליה. זוהי ערכאה בה מתקיים ערר על החלטות המשיבה. ובין אם הדרך נראה לה ובין אם לאו, עליה לקיימן. הוראות חוק התכנון והבנייה קובעות מדרג סמכויות בין הוועדות השונות, ועל כל הוועדות לפעול בהתאם להיררכיה זו. כך, נקבע כי הוראות תוכנית מתאר ארצית גוברות על הוראות המופיעות בתוכניות מתאר מחוזיות ותוכניות מקומיות ומפורטות. המשיבה אינה יכולה להחליט, לשם הדוגמא, כי הוראות המופיעות בתוכנית מתאר ארצית [כדוגמה התמ"א דידן], אינן מקובלות עליה, ואין היא יכולה להחליט מתי החלטות ועדת ערר מקובלות עליה ומתי לא. תפיסה אנרכיסטית שכזו, על-ידי גוף סטטוטורי, אינה יכולה להיות מקובלת, בשום מערכת שלטונית חפצת חיים. כך נפסק בעניין החובה לשמור על ההיררכיה בבתי המשפט [עניין ממנו ניתן ללמוד גם לענייננו, מכוח היקש מחוק בתי המשפט לחוק התכנון והבנייה] ברע"א 7152/94, פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן פ"ד מ"ט (5) 309, 312:
  "לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על-ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת המשפט בישראל מחייב קיום היררכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין".
  לפיכך, אם החלטת ועדה זו לא הייתה מקובלת על המשיבה, הייתה יכולה היא למצוא את הדרך לתקוף אותה. אולם התעלמות מהחלטה של ערכאה גבוהה יותר, אינה אלא ביזוי הדין, ואין מקום כלל לקבל נימוק שכזה מטעם המשיבה, לדחיית בקשה להיתר".
  דברים אלו יפים גם לענייננו.

לפנינו מקרה שאינו כל-כך נדיר, אלא מקרה שגרתי - כמעט ממוסד: כבר יש לגביו תקדימים הן בעבודת בתי המשפט והן בעבודת הוועדות השונות לתכנון ולבנייה. מה שנקבע על-ידי ערכאה יותר גבוהה - למרבה הצער, לכאורה, לא ממש מחייב את הערכאה הנמוכה, הנוהגת באופן עצמאי ובלתי-תלוי בסדר ההיררכי המחייב. לגבי האזרח הקטן, הדברים חמורים מעל מה שאפשר לחשוב ממבט ראשון. המשמעות היא, כי האזרח אינו יכול לסמוך על ייעוץ שיקבל מעורך הדין, אף אם הייעוץ מושתת על פסקי דין מחייבים של בית המשפט העליון, והדוגמה שלהלן היא פרט המלמד על הרבה מקרים. בתחום ליקויי הבנייה, יצאה הלכה מבית המשפט העליון שהסתמך על ספרו של פרופ' איל זמיר - "חוק המכר דירות" בהוצאת הפקולטה למשפטים של האונ' העברית 2002. הלכה זו קובעת כי הדייר לא חייב לפי חוק המכר (דירות) לאפשר למוכר לתקן את הדירה, משנתגלו בה ליקויים, כי חוק זה לא בא להוסיף חובות על חובותיו של הדייר, אלא רק להוסיף לו זכויות. בפסק דין בר-שירה כלולה הנמקה לכך, בסעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין. [ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה ואח' נ' מעונות ובניין בע"מ, פד"י נ"ז (5) 1]. יש ובתי המשפט מתעלמים מהלכה פסוקה זו גם לאחר פרסומו של פסק הדין. לא מדובר במקרים "אחרים", "שונים", לא מדובר ב"נסיבות מיוחדות", אלא מדובר בפסיקה אחרת ללא הנמקה עניינית מדוע נדחה פסק הדין של בית המשפט העליון, אף שפסק הדין הובא כנספח לסיכומים של צד לדיון. אז מה כבר יכול האזרח לעשות ולמה לצפות? כלום, ולשום דבר, אלא רק לשלם; לשלם לעורך הדין שלו, לשלם לעורך הדין הנגדי [מיד או אחר-כך], וכמובן, להפסיד את המשפט ללא דין. ראו גם את פסק הדין שבהמשך למאמר זה, ובו אישוש לדברים הקשים האלה, ועולה שאלה קשה: מה היה הדין לו לא הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון? מה היה פסק הדין הסופי לו למערערת לא היה נותר עוד כח [או כסף] להמשיך? לו התייאשה מהליכי הצדק לו חו"ח הצליח בית המשפט קמא לעקוף את בית המשפט העליון? יש גם ייעוץ מקובל, ולצערי לא משולל יסוד, לפיו ערעורים מוצדקים רבים לא נדונים כלל בערכאת הערעור ולכן מוטב להימנע מהגשת ערעור גם כאשר הצדק והדין לא ממש נעשו בערכאה התחתונה. ראה רע"א 7152/94 פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן ואח', בית המשפט העליון, פד"י מ"ט [5] 309. להלן ציטוט מפסק הדין המדבר בעד עצמו:

• "בית המשפט המחוזי לא התעלם מהחלטתי מיום 23.3.93 הדוחה את הבקשה לרשות לערער, אך סבר שהיא מוטעית מאחר שהדברים שנאמרו בה אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. כך יוצאת המבקשת קירחת מכאן ומכאן: לא נתנו לה להעלות את טענותיה בגדר הבקשה לרשות לערער שהגישה על החלטת בית המשפט המחוזי בדן יחיד, ולא נתנו לה לטעון את טענותיה במסגרת הערעור שהגישה על פסק-דינו של בית משפט השלום, אך משום כך שנהגה לפי ההנחיה שניתנה לה על-ידי שופט של בית המשפט העליון.
  4. נראה לנו שדין הערעור להתקבל על-מנת שהעניין יידון מחדש לגופו בבית המשפט המחוזי. אם צדקתי בהחלטתי מיום 23.3.93, ואם לאו (ולעניין זה עוד אדרש להלן), לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על-ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו, המבנה הנורמטיבי של מערכת בתי המשפט בישראל מחייב קיום היררכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין;".

מדובר בסכסוך בין צדדים בעניין פינוי דירה. בעניין ההיררכיה המופרת גם בגופים מעין - שיפוטיים, אשר ההכרעות בהן הינן לעתים גורליות לגבי הפרט, ראה ערר מס' 102/05 סוהיל עבאס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מרכזי ואח' ולהלן ציטוט:

• "במהלך הערר שאלנו את הצדדים האם העובדות הבסיסיות הנוגעות לבנייה השתנו מאז הערר הקודם, ונענינו בשלילה. אנו סבורים כי די היה בכך, בכדי לקבל את הערר. המדובר בהחלטה תקפה שניתנה על-ידי ועדת ערר, וככזו, היא מחייבת את הוועדה המקומית. היא אינה יכולה לסטות להחלטות וועדת הערר, ללא שינוי נסיבות".
  כבר פסקנו בערר 183/04 פרטנר תקשורת בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ולבנייה נצרת כדלקמן:
  עם כל הכבוד לוועדה המקומית, נימוקי וועדת הערר אינם צריכים להיות מקובלים עליה. זוהי ערכאה בה מתקיים ערר על החלטות המשיבה, ובין אם הדבר נראה לא ובין אם לאו, עליה לקיימן. הוראות חוק התכנון והבניה קובעות מדרג סמכויות בין הוועדות השונות, ועל כל הוועדות לפעול בהתאם להיררכיה זו. כך נקבע כי הוראות תוכנית מתאר ארצית גוברות על הוראות המופיעות בתוכניות מתאר מחוזיות ותוכניות מקומיות ומפורטות. המשיבה אינה יכולה להחליט, לשם הדוגמה, כי הוראות המופיעות בתוכנית מתאר ארצית [כדוגמת התמ"א דידן], אינן מקובלות עליה ואין היא יכולה להחליט מתי החלטות וועדת ערר מקובלות עליה ומתי לא. תפישה אנרכיסטית שכזו על-ידי גוף סטטוטורי אינה יכולה להיות מקובלת, בשום מערכת שלטונית חפצת חיים. כך נפסק בעניין המורה לשמור על ההירארכיה בבתי המשפט [עניין ממנו ניתן ללמוד גל לענייננו מכוח היקש מחוק בתי המשפט לחוק התכנון והבניה], ברע"א 7152/94 פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן פ"ד מ"ט (5) 309, 312:
  "לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על-ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת בתי המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית המשפט הגבוה ממנו. והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לגופו של עניין.
  לפיכך, אם החלטת ועדה זו לא הייתה מקובלת על המשיבה, הייתה יכולה למצוא את הדרך לתקוף אותה, אולם התעלמות מהחלטה של ערכאה גבוהה יותר, אינה אלא ביזוי הדין, ואין מקום כלל לקבל נימוק שכזה מטעם המשיבה, לדחיית בקשה להיתר".

דברים אלו יפים גם לענייננו (גם אם במידה פחותה של חריפות, שכן באותו מקרה היה סירוב מפורש לפעול על-פי החלטת ועדת הערר). אין די בכך שהחלטת וועדת ערר אינה נראית לוועדה המקומית, עליה לאבחן מדוע שונה המקרה מהמקרה בו פסקה ועדת ערר, ורק אז ניתן יהיה לסטות מהנחיות אלו. לא ייתכן מצב של "פינג פונג" בין הוועדות, באופן בו כל הצדדים מטורטרים הלוך ושוב, רק בשל חוסר נכונות הוועדה המקומית לפעול כנדרש. פעולה שכזו של הוועדה המקומית אינה מועילה לאיש - היא פוגעת בעורר, אשר נזקק להגשת ערר, והיא פוגעת במשיב, אשר מקיים את החלטות הוועדה המקומית, ולאחר שהוא עושה כן, מתברר בפנינו כי בקשתו אינה שונה מהותית מהבקשה הקודמת שהגיש, ואנו נאלצים לבטל את החלטת הוועדה המקומית. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? לגופו של עניין, ולמרות שאין אנו יושבים כערכאת ערעור של עצמנו, אנו סבורים כי למרות טענותיו של המשיב ובא-כוחו, מן הדין היה לקבל את הערר, גם אילו היה המדובר בערר אשר טרם נדון.