"הוא התחיל", "הוא הרביץ לי", "אני רק החזרתי". טענות מהגנון של אורלי? לא, אלו טענות ישירות של מארגני המשט לעזה, ולמרבה הצער - גם של ממשלת ישראל.
בצה"ל לבטח התכוננו היטב: אנשי מטה, הסברה, קציני מבצעים ומודיעין, ישבו על המדוכה והיו מוכנים לכל תרחיש אפשרי. למשל, להשבית את מנועי הספינות (רשת דייגים על המדחף?), וכך למנוע מהמשט להגיע לעזה, וש"יתייבשו" עד שיתייאשו. בטח חשבו על זה, אבל לא, לא נוכל כך "להראות להם", זה לא מספיק נחוש, לא נכנע לפתרון של "חלשים". הם גם ירוויחו ימי תעמולה חינם במשט על הים התיכון. אך ראו גם ראו, איזו תעמולה הם "הרוויחו" עכשיו.
לבסוף בחרו גאוני הביטחון הלאומי, בראשות ברק ושות', בתרחיש האלים ביותר, הקטלני ביותר (כן, כן... "הם התחילו"): לעלות לספינות באופן ישיר, עם לוחמים בקבוצות קטנות, חמושים המחויבים להגן על עצמם אם יתקלו בסכנת חיים. הדבר ברור: המבצע הוא כשלון חרוץ, מבצעי ומודיעיני, והוא "השיג" רק מטרה אחת - המשט לא הגיע לעזה. יופי.
דם נשפך, אלימות מיותרת קטלה בני אדם, נוצר נזק תדמיתי מיותר, והחמאס הטרוריסטי מצטייר כקורבן לאלימות. "מגיני החופש" הצבועים יצאו מנצחים.
במקביל, רבים מאנשי המשט היו והינם כלי משחק ומגן אנושי בידי גזעני החמאס ואנשי טרור, שחלקם דחף לאלימות בדרשות הסתה על האוניה. מחאה לא אלימה לא הופכת ברגע לחזיון שליפת אקדחים וניסיון לינץ' בחיילים ישראלים.
בראשות השייח' ראאד סלאח נפגעו אנשים, בראש ובראשונה מאלימות מבית מדרשו. הם נפגעו מגזענות הדוחה את "האחר" בכל תנאי, בשם אמונה דתית פנאטית. דתיים פנאטיים אצלנו ינהגו בהגינות אם יעמדו מול מראה, ויודו שבבואתו נשקפת משלהם. "קנאי כל העולם התאחדו".
כשהאלימות של פנאט דתי מוסלמי נפגשת עם אלימות ישראלית חזקה יותר, היא יוצאת נשכרת.
השימוש הציני בדם של מי שנאבק בצדק בהסרת המצור הוא מכוער, ואל לאנשי שמאל ליפול שבי אחרי התעמולה החמאסית. אסור לתת לחמאס לשחק בדם בני אדם למען הסרת המצור. יש לתבוע הסברים כיצד זה היו נאומי הסתה על הספינות, ומי הביא נשק חם ופתח בו באש בשם "התנגדות לא אלימה". גם אם ישראל הרשמית מצטיירת - בצדק - כאלימה ומגוחכת וגרוטסקית, אנשי החמאס מצטיירים שוב כמי שדם בני עמם והתומכים בהם - הוא הפקר.
סגן שר החוץ צוטט כשאמר: "המתודה שלהם הייתה אלימה, ולכן התוצאה אלימה", או אולי אמר זאת בצדק דובר חמאס? כאזרחים ישראלים, התייאשנו מאוזלת היד של הפלסטינים המוטרפים בששון מאלימות, והיא כשמן בעצמותיהם.
גרוע יותר מהאסון הדיפלומטי והתקשורתי החמור שנגרם (ציפיתם למשהו אחר?), היא ההתמדה במתודה אלימה. לזה לא תועיל שום מסיבת עיתונאים מיוחצנת.
עצוב שבעתיים לראות את מנהיגי ישראל, מובילים אלימות בכל מחיר. זו אינה שלומיאליות מבצעית, זו אידיאולוגיה קורבנית וכוחנית. זה אינו טמטמום, זו היא חשיבה בהירה ואלימה. הכתובת הייתה על הקיר, ועדיין על הקיר, וזה לא עומד להסתיים בטוב.
ממשלת ישראל בוחרת בדרכי החמאס, אלימות ועוד אלימות, והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתשקה את כו-לם עד תום את כוס התרעלה הזו. מזוויע לצפות במחזה, החוזר על עצמו באופן מחלחל, של הנהגה ישראלית כוחנית ואטומה, שבמקום לקדם שלום וויתורים הכרחיים, היא מבעירה יד ביד עם החמאס מלחמה. (כן, כן... הם התחילו).
